" /> Ofek Groups - חנה מרדר
חנה מרדר
סקירת ספרות

GROUP RELATION CONFERENCES
Reviewing and Exploring Theory, Design, Role-Taking and Application
Edited by Louisa Diana Brunner, Avi Nutkevitch & Mannie Sher
Karnac 2006

ביום העיון השנתי של אפק בנושא "נטילת סמכות ונטישת סמכות", שהתקיים ב-10 ליוני 2002 והוקדש לזכרו של אריק מילר, נשא דר' אבי נוטקביץ, במסגרת תפקידו אז כיו"ר אפק, דברים לזכרו. להלן ציטוט מתוך דברים אלה: "...זה מביא אותי לשאלת לידתה של אפק. מניין שאבו קבוצה של אנשים, לפני 17 שנה, את הסמכות להקים ארגון, את הזכות הזו, ואת תחושת הסמכות....כיצד מקבץ של אנשים עם הניסיון המקצועי והאישי שלהם קיבצו את "הסמכות הפנימית" שלהם ויצרו ארגון...."[1]

כשנה לאחר מכן, בנובמבר 2003, התקיים מה שנקרא היום "בלג'ירטה 1" - הכנס הראשון מסוגו שיועד להתבוננות ודיון בהיבטים שונים של סדנאות יחסי קבוצות ומידת התאמתן לצרכים המשתנים של הארגונים והחברה. יוזמי הכנס ואלו שהוציאו אותו אל הפועל היו אבי נוטקביץ ומני שר. הספר הנידון יצא לאור בעקבות הכנס, בעריכתם של שני היוזמים יחד עם לואיזה דיאנה ברונר.

האם, בנוסף לדיווח על הכנס, ואולי כעולה מדיווח זה, ייתן הספר תשובה לשאלה של אבי כפי שהוצגה ביום העיון? האם לאחר הקריאה נבין מניין שאבו יוזמיו את הסמכות הפנימית שבעקבותיה הצליחו לגייס את הסמכות הארגונית של טוויסטוק ואפק לתמיכה בארגון הכנס? מה היה מיוחד בתנאים ששררו בעולם יחסי הקבוצות שאפשרו יוזמה זו, דווקא בשעה זו? יש כמובן לציין כי כיום אנו כבר יודעים שבנובמבר 2006 נערך כנס "בלג'ירטה 2", דהיינו אין מדובר ביצירה מקרית וחד-פעמית.

ייחודו של הספר הוא בהיותו ניסיון להביא את סיפורו של אירוע - הכנס, ולא רק להוציא לאור את ההרצאות שנישאו בו, וככזה יתכן שיש מקום להתייחס אליו גם מנקודת מבט ספרותית. עורכי הספר מדגישים את החדשנות במבנה הכנס - השילוב של למידה מתוך ההתנסות יחד עם למידה דידקטית[2], ואת כוונתם כי הספר ישקף את התרבות הייחודית שנוצרה בו כתוצאה מכך. בנוסף, אומרים העורכים, מבנה הספר מתוכנן כך שיעביר לקורא את סט הערכים הטבוע בעבודת יחסי קבוצות, ואת התשוקה והמחויבות שחשים אלה העוסקים בנושא. למרות הייחוד במהותו של הספר ובכוונות עורכיו, בולט הדמיון במבנהו למקובל בספרים אחרים הכוללים אוספי מאמרים בנושאים שונים. חידושים, אם ישנם, אינם נראים למתבונן מן החוץ, ועל הקורא "לצלול" פנימה בחיפוש אחריהם.

הספר מורכב מתשע הרצאות שניתנו בכנס, בחלוקה לפי נושאים. ההרצאות מלוות בחלקים שנכתבו לאחר הכנס לצורך פרסום בספר - מבוא, דבר העורכים והקדמה של היוזמים לפני ההרצאות, הקדמות קצרות של העורכים לפני כל נושא, ולבסוף שני מאמרים שנכתבו על ידי משתתפים בכנס בעקבותיו. להערכתי, אותם חלקים של הספר שנכתבו לאחר הכנס הם אלו שבהם ניתן לחפש משהו מ"רוח הכנס" - משהו מ"הידע החדש" שצמח בו, ומנקודת מבט זו הם מהווים את לב הספר, למרות מיקומם הפיזי בעיקר בשוליו.

תכן הספר

מבוא
הספר נפתח במבוא שנכתב לאחר הכנס על ידי אנטון אובהולצר. הכותב מזכיר את הביקורות העיקריות הנמתחות על המודל ועל קבוצת האנשים העוסקת בו, ומציין שלמרות שייתכן שיש בסיס מסוים לביקורות אלו, הרי סביר להניח שרובן נובעות מהתנגדות וקינאה שכל רעיון חדש מעורר. מילת התואר "חדש" חוזרת כמה וכמה פעמים במבוא זה - מודל יחסי הקבוצות הינו רעיון חדש, יש ראיות חדשות לכך שהמודל נמצא בשלב התפתחות חדש, וגם העובדה שהעולם העסקי אימץ מודלים שונים המבוססים ברובם על העקרונות של מודל יחסי קבוצות היא תופעה חדשה. תופעה זו מתוארת על-ידי אובהולצר כ"השלמת סיבוב שלם של הגלגל", ומודלים חדשים אלה הם ה"רנסנס" של הרעיונות המקוריים של מודל יחסי קבוצות. יש כאן מעין התייחסות כפולה למודל - מצד אחד "חדש", ומצד שני השימוש במילה "רנסנס" יוצר את האסוציאציה לתרבות הקלאסית בת אלפי השנים. אסוציאציה זו גם נותנת באופן סמוי תשובה לשאלה "האם המודל עדיין רלוונטי?"   

במידה רבה אנו מקבלים במבוא זה, מיד בפתיחה, את התשובות לשאלות שלמעשה הכנס, ובעקבותיו הספר, מנסים לבחון. האם תשובות אלו הן תוצאה של מה שהיה בכנס? האם יכולה הייתה להתקבל תשובה אחרת? האם מתן התשובה מייד בפתיחה אינו חוסם אותנו מלהמשיך ולחשוב על השאלה?

פרק הקדמה[3]
פרק זה, שנכתב על ידי אבי נוטקביץ ומני שר, סוקר את הרקע לכנס, את המשימה המרכזית שנקבעה עבורו - ...to review and explore the theory and design, the taking up of roles in, and the application of Group Relation conferences"[4]  - ואת המבנה שתוכנן כך שישקף משימה זו. כמו כן ניתנים פרטים עיקריים לגבי המשתתפים, מובאים חלק מהנושאים שעלו בכנס ומחשבות של הכותבים לסיכומו. מבחינת הקורא, שוב, כמו במבוא, יש מעין תחושה של סיום וסיכום עוד לפני קריאת עיקר התוכן.

כאמור, מתוך רצון לשתף את הקוראים גם בחלקים הקשורים ללמידה מתוך ההתנסות שהייתה בכנס, כותבי ההקדמה מפרטים כמה מהנושאים והדימויים שעלו בו. ברור שלא ניתן להביא את כל עושר החוויות והאסוציאציות שעלו, והשאלה במקרה זה היא תמיד מה נשאר בחוץ ולמה. כמו כן הפער בין החוויה המוכרת לכל מי שהשתתף באירוע של למידה מתוך ההתנסות לבין צורת הדיווח המאורגנת והמסודרת עליה יוצר תחושה משונה של חוסר התאמה בין התוכן לבין המדיום. אולי שימוש באמצעים ספרותיים אחרים היה מאפשר קבלת תחושה אותנטית יותר לגבי מה שהיה, וכן היה מדגים בדרך נוספת את האפשרות לניסוי ובדיקה של דרכים חדשות, לא רק לגבי מבנה הסדנה אלא גם לגבי הכתיבה עליה.

לסיום הכותבים מציינים כי אחת השאלות המרכזיות שהדהדה לאורך כל הכנס הייתה השאלה שהצגתי בפתיחה - איך נוצר הכנס? רק לקראת סופו הושגה ההבנה ששני היוזמים השתמשו קודם כל בסמכותם האישית, ורק לאחר-מכן קיבלו את תמיכת הארגונים בהם היו חברים ובהם שימשו בתפקידי מפתח. התובנה שהושגה הייתה שבניגוד לעבר, הסמכות לפעול בשדה הבינלאומי של יחסי קבוצות לא תבוא 'מלמעלה' ואינה נמצאת בידי אדם מסוים או ארגון מסוים, אלא נמצאת בתוך הרשת, לרשות כל חבריה. לא ברור אם הבנה זו נבעה מההסתכלות על היוזמה לארגן את הכנס, או שאירוע זה הקדים והדגים, מבלי שהמילים תאמרנה במפורש, את ההבנות שעלו מתוך ההרצאות שהובאו לכנס ומתוך הלמידה מההתנסות שקרתה בו. מבחינה זו הכנס, מעבר להתמודדות עם משימה המרכזית שנקבעה, הגדיר את קהילת יחסי קבוצות ואת התרבות הקיימת בה. הגדרה זו מרמזת על הכיוון בו יש לחפש את התשובות לשאלה שהצגתי בתחילה, אך אינה מסבירה איך נוצר השינוי ומה מרכיביו, ומהם המאפיינים המערכתיים של שני היוזמים שאפשרו דווקא להם לראות את האפשרות הפתוחה ולפעול לפיה.     

ההרצאות
חלקו העיקרי של הספר כולל תשע הרצאות שניתנו בכנס. ההרצאות חולקו לנושאים הבאים, כשכל אחד מהם מתייחס לחלקים השונים של המשימה המרכזית של הכנס:

  1. שתי הרצאות "מפתח" (keynote) בנושאי תכנון, מבנה ולמידה בסדנאות - מתייחסות לחלקים של התיאוריה והמבנה במשימה המרכזית.

ההרצאות הכלולות בשלושת הנושאים הבאים מתייחסות לחלק של יישום המודל במשימה המרכזית -

  1. שתי הרצאות המדברות על שתי סדנאות "נושא".
  2. שלוש הרצאות בנושא ישום המתודולוגיה של הסדנאות לתפקידים מקצועיים.
  3. שתי הרצאות העוסקות בחקירת המתודולוגיה של הסדנאות.

כל נושא נפתח בהקדמה קצרה של העורכים, המציגים את ההרצאות ומפנים את תשומת לבו של הקורא לנקודות מסוימות בהן. שוב חוזר המוטיב של סיכום המופיע לפני תחילת הקריאה, וייתכן שעדיף לקרוא את ההקדמות רק לאחר קריאת ההרצאות הרלוונטיות - כך ניתן לגבש דעה ללא הטיה מוקדמת וניתן להשוות בין ההתרשמות האישית לבין דברי העורכים - האם יש פערים ומה יכולה להיות משמעותם. (מובן שמאותה סיבה עדיף לא לקרוא סקירה זו לפני קריאת הספר).

הנושא הראשון, הפותח חלק זה של הספר, כולל שתי הרצאות "מפתח" שניתנו על-ידי אוליה חלילי ומירה ארליך-גינור. הגדרת ההרצאות כ"הרצאות מפתח" יוצרת את הציפייה שהן "תתנה את הטון" לשאר החלקים. בדברי אתייחס ל"טון" שאני שמעתי, אך מובן שמן הסתם קוראים אחרים ישמעו דברים אחרים, וכולנו מוזמנים לבדוק האם אכן ההמשך מושפע על-ידי הפתיחה, או שכבר מופיע בה.

הבחירה באוליה חלילי כזו שתשא את ההרצאה הראשונה, זו שאמורה לעסוק בתיאוריה העומדת מאחורי המודל, היא סמלית - חלילי מספרת בפתיחת ההרצאה כי המחשבה הראשונה שעלתה בה עם קבלת ההזמנה להרצות הייתה שאלו אריק מילר היה בחיים הוא היה עומד שם במקומה. הרצאתה עוסקת בעיקר בסקירת חוויות למידה מתוך ההתנסות בתפקידיה השונים בסדנאות, ועיגונן במסד התיאורטי הקיים בנושא.

אחת הנקודות המשותפות לשתי ההרצאות היא ההדגשה שסוג הלמידה המתבצע בסדנאות יכול להתקיים רק במידה שהמשתתפים והצוות כאחד נתונים ברמה מסוימת של חרדה, אי-וודאות ואי-ידיעה. ארליך-גינור טוענת כי הקושי בהחזקת עמדה זו דוחף את המשתתפים לראות בצוות את אלה ש"יודעים" ואת הצוות לפעול ל"מיסוד" מבנה הסדנה ולהתייחסות אליו כאלfetish object" ", כאשר התחושה היא שהכנסת שינויים או התאמות עלולה להביא נקמה על המעזים לעשות זאת. מצד שני, יש צורך בשמירה על יציבות מסוימת ממנה ניתן לצאת ולשנות ואליה ניתן לחזור. ניהול מוצלח של המתח הזה בין יציבות לשינוי הכרחי ליצירת תנאים המאפשרים למידה מתוך ההתנסות. "שאלת המפתח" המוצגת בפתיחת הכנס היא - האם קהילת יחסי קבוצות מצליחה לעשות זאת? ארליך-גינור חוששת שהנטייה הקיימת כיום שמרנית מדי ואינה מאפשרת עריכת ניסיונות לשינוי ולמידה חדשה.

נקודה נוספת העולה משתי ההרצאות היא המקום החשוב של הסמכות האישית במסורת יחסי הקבוצות. הסמכות האישית היא כנראה זו שתבטיח כי בסופו של דבר חיוניותו של המודל תישמר. כאמור לעיל - גם כנס זה, שמטרתו העלאת שאלות אלה, בא לעולם כתוצאה מסמכותם האישית של יוזמיו, וככזה מהווה מעין הדגמה לניהול מוצלח של אותו מתח המדובר בין יציבות לשינוי, בין ידיעה ללמידה. 

הנושא השני כולל שתי הרצאות המביאות את סיפורן של שתי סדנאות "נושא": סדנה בנושא פגיעה ואלימות מינית בישראל (אילנה ליטוין וגבי בונויט) וסדנה בנושא הקונפליקט בין שני הארגונים המקצועיים הפסיכואנליטיים בגרמניה[5] (רוס א. לזר). הבחירה להביא שתי הרצאות אלה, המדגימות יכולת של יוזמי הסדנאות ושל הארגונים אליהם הם שייכים לבדוק אפשרות לשינויים וחידושים, מיד לאחר שתי הרצאות המפתח שהציגו את החשש להיעדר היכולת לשנות משהו מהמסורת הקיימת, נותנת תחושה של רב-שיח פנימי בקהילת יחסי קבוצות.

המשותף לשתי סדנאות הנושא הוא המסקנה שמודל יחסי קבוצות יכול להיות כלי לעבודה על נושאים הקשורים לקונפליקטים ולפיצולים, על ידי יצירת מיכל שיאפשר בדיקת השלכות, הרחבת הגבולות והפיכתם לאזור הניתן לחקירה, ובסופו של דבר יצירת ידע חדש.  

הנושא השלישי כולל שלוש הרצאות המספרות על יישום אלמנטים שונים, תיאורטיים והתנסותיים, של החשיבה העומדת בבסיס סדנאות יחסי קבוצות לתחומים מקצועיים שונים.

קארן איזוד מציעה מודל של ניהול קריירה בעולם העסקי הנוכחי בו החוקים נקבעים על-ידי "כלכלת ידע", ומפרטת את התרומה של השתתפות בסדנאות יחסי קבוצות לרכישת הכלים הנדרשים ליישום מודל זה, הן ברמה האישית והן ברמה הארגונית. במקביל היא מציינת גם את ניגוד האינטרסים המובנה בין הלמידה מתוך ההתנסות לבין השאיפה ליעילות של ארגונים עסקיים, שיכול להסביר חלק מההתנגדות הקיימת ללמידה זו:

Creating an environment which allows for individuals to find their own way, to learn from experience including the capacity to make mistakes, flies in the face of efficiency and seems, and inevitably is, a risk to bottom-line delivery[6].          

קארל מאק מדבר על הפערים בהישגי התלמידים האפרו-אמריקאיים במערכת החינוך בארצות הברית, וטוען כי שינויים יתאפשרו רק על-ידי שימוש ב-action research שיאפשר הבנת התהליכים הלא-מודעים המעורבים, שנובעים בעיקרם מההיסטוריה של השחורים שם ומאפליה גזעית גלויה וסמויה.

סיב בולט-בוטיוס סוקרת התערבות ארגונית בקליניקה אוניברסיטאית שהתבססה על התיאוריות המנחות את מודל יחסי קבוצות, ומציינת את התרומה של סדנאות יחסי קבוצות לעבודתה זו.

הנושא הרביעי והאחרון הכלול בחלק זה של הספר מעלה שאלות מעניינות שלעניות דעתי אין מרבים לעסוק בהן - שאלות לגבי האפקטיביות של הסדנאות לגבי המשתתפים - עד כמה ואיזו למידה הושגה. העיקרון האומר כי תנאי הסדנה מאפשרים למידה, אך הלמידה בפועל של כל משתתף היא באחריותו בלבד, יחד עם מיסוד מבנה הסדנה, עלולים לגרום למחשבה כי מארגני הסדנה פטורים מבדיקת האפקטיביות שלה. שני הכותבים, אלאן שייפר וליליאן הופקנס, כל אחד בשיטתו הוא, בודקים "באומץ"[7] שאלה זו. ואכן, אם נזכור שבמבוא לספר כבר ניתנה תשובה לשאלות אלה, אכן דרוש אומץ כדי לבדוק אותן שנית.  

לאלאן שייפר עניין רב-שנים בנושא הלמידה מסדנאות יחסי הקבוצות, הן כחוקר והן כמנהל סדנאות. במאמרו, הכותב מנסה להציג את הלמידה שנעשתה על-ידי ארגון האם שלו - ה-AISA האוסטרלי, תוך כדי פיתוח המתודולוגיות של הסדנאות שנערכו. דבריו של אריק מילר המצוטטים על-ידי שאפר - שהריחוק הגיאוגרפי של אוסטרליה ממוקד העבודה של יחסי קבוצות (אנגליה) מאפשר חופש לשינויים וחידושים - מעוררים ציפייה להמשך ההרצאה, ואכן שייפר מעלה שאלות כמו מידת ההתאמה של המבנה הקלאסי של הסדנה ל"ארגונים פוסט-מודרניים" (ארגונים שמפחיתים בערכה של ההיררכיה, שמעודדים ריבוי משימות ותפקידים בו-בזמן, ושמאופיינים על-ידי גבולות נזילים, חדירים ומשתנים), שאלות לגבי חוסר היכולת של ארגון האם שלו ליצור מערכת למידה ארגונית למרות הנגישות לניסיון ולמידע שהצטברו בו לאורך השנים בהן פעל (הארגון הפסיק לפעול בשנת 2004), הפיצול בקהילת יחסי הקבוצות בין הלמידה מהתנסות לבין דרכים אחרות ללמידה, ועוד.      

ליליאן הופקנס ערכה ראיונות עומק עם חמישה אנשים מהעולם העסקי שהשתתפו בסדנאות יחסי קבוצות, והיא מציגה את מסקנותיה. הכותבת מביעה את בטחונה כי למרות המספר הנמוך יחסית של מרואיינים, היקף הראיונות וניתוחם מספקים תובנות חדשות לגבי האפקטיביות של הסדנאות. בנוסף, הופקנס מציינת כי מהראיונות שביצעה עלה כי להשתתפות בסדנאות עלול להיות גם מחיר - ערעור התפיסות המקובלות לגבי ארגונים המקשה על המשך ההשתתפות בהם (גם שייפר מדבר על כך שחשיבה במונחי יחסי קבוצות עלולה להיתפס כ"פעילות חתרנית" בתוך הארגון, מאחר שמערערת את הנורמות התרבותיות הקיימות[8]).    

לסיכומו של נושא זה נראה שיש הסכמה לגבי ערכן של הסדנאות להתפתחות אישית ולהשגת הבנה וראיה מערכתיות של הפרט החבר בארגון. השאלה העיקרית היא לגבי היכולת להעביר ידע ארגוני-מערכתי מתוך הסדנה, הארגון הזמני, אל הארגונים בחוץ.

מאמרים בעקבות הכנס
חלקו האחרון של הספר כולל שני מאמרים שנכתבו לאחר הכנס, ובעקבותיו.

המאמר הראשון, של ג'אן בייקר, נכתב בעקבות התנסותה כחברה בקבוצה קטנה מאד שנוצרה באירוע הארגוני בכנס, שכללה ארבעה חברים במבנה מגדרי זהה לזה של הנהלת הכנס. לאחר כשנה, בסדנה אחרת בה השתתפה, מצאה עצמה שוב באותה סיטואציה. הכותבת מציינת כי קבוצות קטנות אלה מהוות בדרך-כלל יעד לפרשנויות מהסוג שניתן להכלילו תחת הכותרת "תחרות עם ההנהלה". אולם בייקר מציעה השערה שונה - לדעתה ה-'system-in-the-mind' של המשתתפים, בניסיונו לאפשר תחושה של הכלה עבורם, גורם לכל אותם משתתפים שהינם בעלי נטייה (valency) להימצא על הגבול, להתאגד בקבוצה שמחזיקה עבור המערכת במידע חשוב, מידע שהמערכת הרגישה צורך לדחוק לשוליים, אך הבנתו חיונית לצורך תפקודה הבריא. השאלה העולה היא - מה המידע שהוחזק בקבוצה הקטנה בה בייקר השתתפה והאם ניתן מקום לבדיקתו? אין במאמר תשובה ישירה לשאלה זו.

המאמר השני של יוסי טריאסט חותם את הספר ובמידה רבה מסכם את הכנס. טריאסט מציע מבנה תיאורטי הכולל שלושה דפוסים של למידה - ה'אוטיסטי' - זה שחוסם ומונע למידה בגלל היעדר יכולת התמודדות עם תסכול וחרדה, ה'הומוסקסואלי'[9] - המבוסס על למידה מתוך מערכת יחסים עם אובייקט דומה, שמספק אישור ותמיכה לידע הקיים, וה'הטרוסקסואלי' - המבוסס על למידה מתוך מערכת יחסים עם אובייקט שונה, משלים, המאפשר בדיקה של רעיונות חדשים. מסקנתו של טריאסט היא שבכל תהליך של למידה שני הדפוסים האחרונים חייבים להתקיים בו-בזמן, והנקודה הקריטית לשמירה וקידום התהליך היא יכולת המינון והתזמון המתאימים של השימוש בהם. מסקנה זו  מחזירה אותנו לדבריה של מירה ארליך-גינור בהרצאת הפתיחה שלה.   

מתוך ניתוח של אירועים שונים שקרו בכנס והמפורטים במאמר, טריאסט מסיק כי קהילת יחסי הקבוצות נמצאה במועד הכנס בשלב של דפוס הלמידה ההומוסקסואלי, שלב בו הצורך הוא לבסס ולאשרר את הידע הקיים. אך, לדבריו, אין להסיק מכך כי הניסיון של הכנס לבחון את המודל לא היה אותנטי. כאמור, קיומו של דפוס זה חיוני לקידום תהליך הלמידה ולפתיחת אפשרות עתידית למעבר לדפוס המאפשר מפגש עם השונה. המאמר, וכן הספר, מסתיימים במשפטים הבאים שלדעתי משקפים את המסר של הכנס כפי שעולה מתוך הספר[10] - מצד אחד:

Despite the anxiety...the Belgirate Conference did make a significant contribution to the exploration of the model we currently hold.

                                                                                    

ומצד שני:

           The encounter with otherness still awaits us around the corner.

לסיכום:
מתוך קריאת הספר התבררה לי המורכבות של המשימה המרכזית של הכנס - מדובר בשאלה רבת רבדים. הסדנה היא מוסד זמני המיועד ללימוד תהליכים הקורים בקבוצות בשיטה של למידה מתוך ההתנסות. תהליכים אלה ניתנים לצפייה בכל מקום, אך מבנה הסדנה אמור ליצור את התנאים האופטימליים ללמידה. התהליכים מומשגים באמצעות התיאוריות העומדות בבסיס המודל. הצורך במחשבה מחודשת בנושא המודל, על כל חלקיו, יכול לעלות, בין השאר, הן מתוך הבנות חדשות לגבי מהם התנאים האופטימליים ללמידה המחייבות שינויים והתאמות במודל של הסדנה, והן כתוצאה מהתפתחויות ושינויים במודלים התיאורטיים הממשיגים את התהליכים הנלמדים. שני הגורמים יכולים להתעורר גם כתוצאה משינויים סביבתיים, חברתיים וטכנולוגיים. בחלקו הראשון של הספר בלט המוטיב של מתן תשובות מיד בפתיחה. לעומת זאת בסיומו של הספר ניתן מקום לצד השני - בו השאלות נשארות פתוחות לעיון נוסף. המפגש עם ה"אחרות" יכול ללבוש פנים רבות, והחקירה נמצאת בצעדיה הראשונים.

למי  מיועד הספר? לפי דברי עורכיו - לכולם: לחברים בקהילת יחסי קבוצות, לאחרים המכירים את החשיבה ומשתמשים בה, וגם למי שאינו מכיר אך רוצה "לטעום". בעיני, לאחר קריאת הספר, אחד מתפקידיו החשובים הוא לאפשר לחברי קהילת יחסי הקבוצות שלא היו בכנס להתעדכן במה שקורה בקהילה ועל ידי כך לחוות ולאשרר את השתייכותם אליה.



[1] קו אפק, גיליון 3, אוקטובר 2002

[2] למיטב הבנתי אין כאן חידוש אלא "רנסנס" - בשנים הראשונות (1957-1965) סדנאות 'טוויסטוק' כללו, בנוסף ללמידה מתוך התנסות, גם הרצאות תיאורטיות.

[3] פרק זה הופיע כמאמר בקו אפק, גיליון 5, נובמבר 2004.

[4] עמ' 3

[5] לזר מספר כי הרעיון לקיים את הסדנה המדוברת עלה תוך כדי ההשתתפות בסדנת "גרמנים-ישראלים" שנערכה בנצרת בשנת 1994. לדעתי בולט היעדר הכתיבה על סדנא זו, ועל האחרות שבאו בעקבותיה, כדוגמא לסדנת "נושא". ייתכן שהנושא בו עוסקות סדנאות אלה אינו מאפשר עדיין התבוננות בהן.

[6] עמ' 90

[7] עמ' 121 - מתוך דברי העורכים בהקדמתם להרצאות בנושא זה.

[8] עמ' 129

[9] בהערת שוליים שלו, בעמ' 169, טריאסט מבהיר שאין לקשור כל שיפוט ערכי לשימוש במונח זה.

[10] עמ' 178

 
צור קשר מהיר
שם
טלפון
מייל