דפנה בהט וגבי בונויט
"ומי יידע אם אברהם לא היה שחור"

על סדנת יחסי קבוצות מותאמת לארגון "חברים בטבע" –
ארגון צעירים ממוצא ישראלי ואתיופי 


                                                               האחים כהי העור שבאים מאתיופיה
                                                               מביאים איתם מסורת מופלאה ועתיקה
                                                               הבנים האובדים, אחרי תלאות הדרך
                                                               מגלים לאט לאט את הארץ הרחוקה
                                                               הם שנים חלמו עליה, ועכשיו זו המציאות
                                                               כשאומרים להם לטבול, לשטוף את התמימות.
                                                               ואני בעיניהם ראיתי איזה אור
                                                               ומי יידע אם אברהם לא היה שחור                                                                                            (מתוך: אהוד בנאי, "עבודה שחורה")

"אפק הוא ארגון ישראלי", חברה לתועלת הציבור?
במהלך שנת 2005 ערכה הנהלת אפק דיון אסטרטגי שהביא לשינוי בניסוח המשימה המרכזית של הארגון. בפסקת הליבה שונו שלושה מרכיבים עיקריים:

  1. "אפק הוא ארגון ישראלי" (הדגשת המחברים). מה משמעות התוספת הזו? האם זהו מרכיב תיאורי בלבד? האם הכוונה היא שהארגון נרשם אצל רשם החברות הישראלי? האם התוספת קשורה בהסדרת היחסים עם החברים מחו"ל שבתוכנו? האם היא באה להבחין את הארגון מארגונים דומים בעולם? ובאיזה אופן? האם התוספת באה להדגיש זיקה לתרבות הישראלית? לחברה הישראלית? האם יש כאן הצהרת כוונות? מחויבות כלשהי?
  2. "וזאת כדי לתרום להתפתחות ולחולל שינוי בדרך התנהלותם" (של פרטים, קבוצות, ארגונים והחברה כולה).חלק מרכזי מהדיונים בהנהלה נסב סביב השאלה החברתית, וראוי לציין שבניסוחי ביניים ובטיוטות שונות השינוי מהנוסח הקודם היה אף רדיקלי יותר. גם אם התמתן, אין ספק שיש בנוסח הסופי משום נטילת עמדה ברורה לגבי קונפליקט עתיק באפק בין היותנו "מועדון חברים אקסקלוסיבי" להיותנו "תנועה חברתית", והטיית הנדנדה לכיוון החברתי. ניתן לשער, בין היתר, שמאחורי הטיית נדנדה זו יש הנחה שלמודל יחסי הקבוצות יש פוטנציאל של תרומה לחברה.
  3. "גישת אפק מתבססת על שילוב בין התיאוריה הפסיכואנליטית ותיאורית המערכות הפתוחות ועל ניסיונם המצטבר של חברי הארגון" (הדגשת המחברים). גם לגבי סעיף זה היו דיונים רבים והוא זכה להערות רבות יחסית מצד חברים בארגון. ראוי לציין שאחת המסקנות העיקריות בסדנת ההתפתחות המקצועית בהנחיית גורדון לורנס קשורה למתן מקום באפק לשפות נוספות. 
מה משמעות השינוי?
למה מתוך השינויים אנו מחויבים כארגון?
ומה קורה בפועל? 

במאמר זה נתאר סדנת אפק שנערכה במעבר שבין 2006 ל-2007, ושנדמה לנו, שמכל פעילויות אפק בזמן האחרון, ביטאה בפועל התמודדות עם הנימה ועם הצהרת הכוונות של המשימה המרכזית המחודשת, על כל מרכיביה. פעילויות שונות (מעטות) שנעשות בהקשר חברתי מיועדות, עדיין, לפלח אוכלוסיה מצומצם יחסית ושאין בו משום פריצת גבולות לעבר אוכלוסיות חדשות בישראל (למשל הסדנא על פגיעה וניצול מיני שעוסקת בנושא שיש בו חשיבות חברתית רבה אך הרכב המשתתפים בה אליטיסטי). פעילויות (מעטות עוד יותר) שנעשות עם אוכלוסיות חדשות ואחרות (כמו העבודה עם מפונים במלחמת לבנון השנייה ואלה משדרות), משתמשות במודל יחסי הקבוצות באופן חלקי ולא מול אוכלוסיית היעד עצמה. הסדנא שנתאר עשתה שימוש נרחב יחסית במודל יחסי הקבוצות כפי שאנו מכירים אותו ועבדה עם אוכלוסיה שלא מגיעה בדרך כלל למפגש עם אפק ועם תפיסת עולמו. בנוסף, היה בה גם ניסיון לאינטגרציה של המודל עם תפיסות מקצועיות משתנות של חברי הצוות, שקשורות, בין היתר, בתמורות בתיאוריה הפסיכואנליטית. הסדנא נותרה עד כה כמעט לא ידועה בקרב חברי אפק ובהמשך נתייחס לכך.

הרקע להיווצרות הסדנא
הגרעין ל"לידת" הסדנא נטמן בפנייה של שובית מלמד למנהלת  "קרן יהל – קרן ע"ש יהודה ליאון רקנאטי", סביב חיפושי מלגות למשתתפים בסדנא הישראלית 2006. מנהלת הקרן הציעה שיתוף פעולה רחב יותר, בעבודה מול ארגון שהקרן תומכת בו. לאחר מספר גלגולים נבחר ארגון "חברים בטבע". 

חברים בטבע הארגון נוסד על ידי יוצאי אתיופיה, ישראלים וותיקים, דתיים, וחילונים. המטרה העיקרית של הארגון היא העצמת הקהילות דרך העצמת התא המשפחתי והחיבור לארץ. בין תכניות הארגון, למשל, תכנית הקרויה "שיעורי בית בבית" ובה קבוצות קטנות של ילדים שמכינים שעורי בית בלוויית מדריך בבתי הילדים, בכל פעם אצל ילד אחר, וכך ניתן מקום להורים, בניגוד לנעשה במרכזי לימוד שאינם בבית התלמיד; או למשל, נערכים טיולים עם חידונים שאת התשובות להם יודע רק דור ההורים. העמותה מקימה גרעיני התיישבות בתוך מרכזים של יוצאי אתיופיה, ואנו עבדנו עם פרויקט שממוקם בשכונה שמורכבת ברובה מיוצאי אתיופיה.

על הסדנא הסדנא נקראה "חברים בטבע – מתבוננים אחרת בטבע, בחברה ובאחרות", והיא התרחשה במשך כשלושה ימים, בתנאי לינה, בערד. הצוות כלל חמישה חברים: דפנה בהט – מנהלת. גבי בונויט – משנה למנהלת. משה ברגשטיין ושובית מלמד – יועצים. אילנה מישאל – מנהלנית. בתכנון הסדנא הנחו אותנו שלושה פרמטרים שקשורים להיות הסדנא תוך ארגונית (לארגון התנדבותי), ולמאפיינים של אוכלוסיית משתתפי הסדנא, שכללה רוב של יוצאי אתיופיה, צעירים מאד ברובם.  
    
א. סדנא תוך ארגונית להבדיל מסדנאות יחסי קבוצות המוכרות לנו, שהינן ארגוני למידה זמניים אשר חבריהם שייכים למערכות שונות ואינם מכירים מראש, הסדנא המדוברת נערכה בתוך ארגון. במובן זה היא אירוע בתוך רצף החיים של הארגון וכל משתתפי הסדנא מכירים מראש. כניסתו של הארגון כישות לתוך הסדנא יוצרת מתח בין שתי מערכות ומבנים: האחת היא מערכת הסדנא כפי שאנו מכירים אותה, על ההיררכיה שלה, התפקידים בה והמבנים הארגוניים שלה, ואילו השנייה היא מערכת הארגון, שגם לה יש היררכיה, תפקידים ותרבות ארגונית משלה. סדנת יחסי קבוצות מושתתת על תהליכים של דה-קונסטרוקציה ורגרסיה, למשל ההתנתקות מהמציאות החיצונית והטוטאליות של המסגרת, וכן הפרשנות שמתייחסת לקבוצה ושאיננה אישית אשר מעצימה תהליכים של דה-פרסונליזציה. תפקידם של אלה לאפשר סינתזה מחודשת, שתיצור שינוי.בתכנון הסדנא ובמהלכה הקדשנו מחשבה מיוחדת למרכיב זה מתוך מחשבה שמידה גדולה מדי של תהליכים בעלי אופי דה-קונסטרוקטיבי עלולה לפגוע בהנחות היסוד של הארגון ובשלד הארגוני שלו. במיוחד לקחנו בחשבון שמדובר בארגון צעיר שבונה עצמו, ושמחזיק בתוכו חווית הרס של המבנה המסורתי המשפחתי במעבר מאתיופיה לישראל, ושאחת ממטרותיו הינה ליצור מרחב אחר שיאפשר חיזוק מחדש של מבנה זה. בתוך כך גם הקדשנו מחשבה מיוחדת למקומם של המנהלים בארגון. במהלך ההתכוננות לסדנא ובמיוחד במהלך הסדנא עצמה, מצאנו את עצמנו כצוות שואלים את עצמנו לא פעם, עד כמה נכון, למשל, לחשוף את מה שנתפס כחולשות הארגון בפני חבריו או את  התכונות שנתפסות כחולשות המנהלים בפני החברים. חשנו לעתים כי חבורת הצעירים שלפנינו הקימו ארגון מרשים וחששנו שאנו עלולים להרוס אותו. בתכנון מבנה הסדנא, כפי שיתואר, ניסינו להחזיק את המתח בין מידה של תהליכי פירוק שדרושה לשם הלמידה והתהליך, לבין מידה של שמירה על הארגון. גם בהתנהלות לפני הסדנא, במהלכה ולאחריה לקחנו זאת בחשבון, בעיקר במובן של המקום ושל התפקידים שנתנו למנהלים בנושאים שהם על גבול הסדנא (כמו בקשר מול חברי הארגון לפני הסדנא, או מול המלון).       

ב. אוכלוסיה ספציפית שכוללת רוב של יוצאי אתיופיה – "סדנא ידידותית למשתתף"
בסדנא שערכנו, הבנו, שהמפגש האינטרסובייקטיבי שמתרחש בינינו לבין המשתתפים נערך בכמה שדות. השדה של צוות מול משתתפים, אבל גם, מפגש בין שתי תרבויות: התרבות הישראלית-מערבית, עטופה בחשיבה ובשפה של יחסי קבוצות, והתרבות של יוצאי אתיופיה בישראל. בשדה נוסף, הצוות ייצג את ילידי הארץ, דוברי השפות העברית והסיסטמית, והמשתתפים את אלה שזה מכבר באו ואינם מכירים את השפה ואת התרבות. בעוד שדה הצוות ייצג את הממסד הישראלי שהתייחס אל העולים האתיופיים לא פעם מתוך יהירות והתנשאות (המשתתפים סיפרו כי עבורם פסיכולוגים הם אנשים ש"מחליטים עליך", איפה תלמד, איפה תגור והאם תצא מבית הוריך). לא נכנס כאן להיסטוריה ולתרבות של קהילת יוצאי אתיופיה בישראל. נזכיר רק התפתחויות שחלו בתרבות המערבית ובתרבות הפסיכואנליטית. במהלך השנים התרחשו בתוך העולם הפסיכואנליטי שינויים פרדיגמטיים שאופיינו במעבר מ-one-person psychology ל-two-person psychology, במעבר מעמדה נעדרת של המטפל לנוכחות סובייקטיבית שלו, ובוויתור על עמדת המטפל כסמכות  יודעת כל. התפתחויות אלה, לטעמנו, טרם מצאו ביטוי נאות בסדנאות יחסי הקבוצות ביחס שלהן לגבולות, לסמכות, ללא מודע ועוד. בתרבות זו, פעמים רבות למשל, אירועים המתרחשים מחוץ לגבולות הזמן או הטריטוריה נתפסים אך ורק כ- acting out, פירושים שניתנים על ידי אנשי צוות, נאמרים בטון של אמת מוחלטת ואינם משאירים מקום לפרשנות אחרת, ועוד. הערנות שלנו לשדות המפגש המרובים בין הצוות למשתתפים, ולפערים המתקיימים בהם, והרצון לבחון את השימוש בפרדיגמות חדשות הנחו אותנו הן במבנה הסדנא והן ברוחה, לכיוון של מה שקראנו לו "סדנא ידידותית למשתתף", או "לעשות ביון עם קוהוט". מאידך, שאלנו את עצמנו עד כמה עמדה זו למעשה נובעת מפטרונות יתר שלנו שצומחת מתוך עמדה הגנתית שמדחיקה ומכחישה אלמנטים תוקפניים, גזעניים ומפחיתי ערך בקרבנו כאנשי צוות, שחבריו רוצים לחוש עצמם כקולטי הגירה וכנאורים. למותר לציין, שכך או כך, החרדה בקרב המשתתפים והחשדנות הראשונית שאנו מכירים בסדנאות כלפי הצוות לא נעלמו גם מסדנא זו.    
  
ג.צעירות המשתתפים במהלך החודש מאז נולדה הסדנא ועד לקיומה, התברר לנו בהדרגה כי מדובר במשתתפים צעירים מאד, חלקם מתחת לגיל 20. בצוות הדבר עורר תגובות של העברה נגדית מסוגים שונים: החל ממבוכה, דרך חשש שיהיה קשה לגשר על פערי הגילאים בין אנשי הצוות למשתתפים, עבור בהרגשה שהגישה ה"אפקית" עלולה לקלקל את רוח הנעורים ההתנדבותית של המשתתפים ועד להפחתת ערכה של הסדנא כולה (שמתמקדת ב"ילדים") ושל עצמנו כצוות.צריך לשים לב, שלמעשה רבים מהמשתתפים מוגדרים עדיין כמתבגרים וככאלה הם יכולים להתקשות להיות במרחבים שעיקרם התבוננות ו-being . מרחבים אלה, שאינם כוללים פעילות, עשויים להקשות על המשתתפים הצעירים בהחזקת מורכבות וביכולת לשאת תסכול. כמובן, יש לזכור גם שגיל ההתבגרות מתאפיין, מתוך עיסוק בשאלות של זהות, באתגור מתמיד של סמכות באשר היא. גם פרמטר זה הביא אותנו במהלך תכנון הסדנא להיזהר ממבנה שמעודד רגרסיה מרובה מדי, וכן, שוב, להיות ערניים לחשיבות של "ידידותיות למשתתף". 

הרכב המשתתפים
17 המשתתפים כללו את 2 מנהלי הארגון (גבר יליד ישראל ואישה ילידת אתיופיה), 5 רכזי תחומים בארגון ו-12 מדריכים, מורים ומתנדבים צעירים. היו 9 גברים ו- 8 נשים. 2 משתתפים היו מתחת לגיל 18, 8 בגילאי 25-19, 6 בגילאי 35-26. כ- 2/3 מהמשתתפים היו ממוצא אתיופי – רובם ככולם נולדו באתיופיה.

מבנה ומהלך הסדנא
המשימה המרכזית
כפי שהוגדרה על ידי צוות הסדנא והוצגה בפתיחת הסדנא למשתתפים: "לאפשר לחברים בטבע ללמוד ולחקור את המשמעות של תהליכים שפועלים: בתוך הארגון - בין הארגון לבין אלה שהוא משרת אותם באופן ישיר - בין הארגון לבין הסביבה החברתית בה הוא פועל ובהקשר הישראלי הרחב. הבנת משמעותם של תהליכים אלה תהווה תשתית להבהרתו ולהעצמתו של החזון הארגוני." מחמת קוצר היריעה נזכיר רק מספר מבנים ואירועים שנראים לנו משמעותיים במיוחד ושנותנים מעט מהחוויה של הסדנא. בתוך כך נתאר שלושה מרכיבים במבנה הסדנא שיש בהם משום חידוש והתאמה לייחודיותה:

1. מרחב יצירה – למשתתפים הוצע מרחב יצירה, ללא השתתפות הצוות, שאליו הם הוזמנו להביא חומרים מהבית וכן להשתמש במגוון חומרי יצירה שהוכנו עבורם על-ידי הצוות. בהנחיות למשתתפים ניתנה להם ההזדמנות להזמין את הצוות  לצפות בתוצרים עם סיום העבודה. השיבוץ של האירוע הזה נובע מכל שלושת הפרמטרים שהזכרנו קודם לכן:
מהטעם התוך ארגוני - אירוע מסוג זה מאפשר לארגון להביא את כוחותיו היצירתיים לתוך הסדנא ולנהל אותו על פי דרכו תוך שימוש בסמכות המבנית והטבעית של  מנהיגי הארגון.
מהטעם הבין תרבותי - האירוע מאפשר למשתתפים שימוש בשפה אמנותית שמאפשרת אחרות. כמו כן, להבדיל מהשפה העברית ומשפת יחסי הקבוצות שמוכרות יותר לצוות, השפה הלא וורבלית שימשה מעין שפה אוניברסלית, ובכך היווה מרחב היצירה סוג של מרחב פוטנציאלי. בנוסף, באירוע זה לא הייתה קביעה של שפה רשמית כלשהי. כשהצוות הוזמן לצפות ביצירות הושמעו ברקע שירים באמהרית.
מהטעם של גילם הצעיר יותר של המשתתפים – היווה המרחב מקום בו ניתן היה להתנהל באופן חופשי יותר, להתמקד בעשייה עם ביטוי יצרי.אירוע זה עורר הרבה חששות בקרב אנשי הצוות, גם בשל חדשנותו וגם בשל התפקיד השונה של הצוות, שחששנו שיוביל להדרה של חבריו. היות האירוע אירוע שברובו הצוות לא נוכח והמשתתפים פועלים בו בצורה אוטונומית הביאה אצל הצוות לשני חששות מקוטבים: האחד, שהמשתתפים לא יעשו כלום (כמו בכיתה כשמורה איננו והמתבגרים נוטים לפרש חופש כסוג של אנרכיה) והשני, שהחופש וההזמנה ליצירתיות וליצריות יביאו לכאוס לאלימות ולהרס. שני החששות למעשה חושפים את הדעות הקדומות שלנו כצוות לבן על אפריקאים. בשיחות שהצוות ניהל לפני ובמהלך יחידת היצירה הועלו גם פנטזיות שהיה בהם יותר מקורטוב של אידיאליזציה וקנאה כלפי המשתתפים מתוך הרגשה שאנו, הצוות, מייצגים תרבות יחסי קבוצות שמושתתת על גבולות, על סדר, על צייתנות, על מופנמות ועל מיובשות אנגלית ויקטוריאנית, ואילו המשתתפים מייצגים תרבות של  צעירים – יצרית, חופשית וצבעונית. פנטזיה זו גם הביאה לחשש מפני הדרת הצוות מהאירוע כולו. בפועל המשתתפים הזמינו את הצוות לצפות בתוצרים, מה שהביא גם הוא לרגשות מעורבים: ראשית, הייתה הקלה גדולה על כך שהוזמנו. בנוסף, הדרך הכנה ואפילו נאיבית משהו שבה המשתתפים הראו לנו את עבודותיהם עוררה גם תחושה מסוימת של אי נוחות, עם קונוטציות אדנותיות. מעל לכל, החוויה המרכזית הייתה של התפעלות מהעושר, מהצבעוניות, מהשימוש במירב החומרים, ומשמחת החיים שאפיינו את היצירות, שכללו סינתזה של ההיסטוריה והתרבות האתיופית עם התרבות הישראלית-מערבית, בתוך סיפור מסגרת על מסעו של הארגון. מרגש היה גם השיתוף האמיתי של המשתתפים ביצירותיהם שהזכיר במעט ילדים שמראים ציורים ועבודות להורים. זאת על רקע מציאות חייהם שבה מקום ההורים נחלש, מקומם כדמויות להזדהות נחלש, ולכן אינם יכולים לספק חוויה של זולתעצמי ומראה. חוויה זו מתחברת לתחושה שהלכה והתעצמה במהלך הסדנא ושהיו בה גם פנטזיות הצלה ואימוץ מצד הצוות כלפי משתתפים.

2. מדיטציה וחלימה חברתית במליאה – אירוע שכלל חמש דקות של מדיטציה (בהנחיה מינימליסטית) שתוחמה בצלילי גונג ומיד לאחריה מטריצת חלימה חברתית בהשתתפות כל המשתתפים וכל הצוות. יחידה זו היוותה למעשה תחליף לקבוצה הגדולה כיוון שהייתה מחשבה שקבוצה גדולה לא מתאימה לסדנא זו. בפועל, בכל היחידות, כמעט כל המשתתפים נכנסו לאחר המדיטציה, כך שלמעשה רק הצוות עשה מדיטציה. במהלך החלימה החברתית, מירב החלומות הגיעו מצד הצוות, ואולם יחד עם זאת, נוצרה חוויה אינטימית שאפשרה למשתתפים להביא סיפורים אותנטיים ואישיים שקשורים בעלייה, בתרבות האתיופית ובמפגש בין "לבנים" ו"שחורים". למשל: הסדנא התקיימה בין ה- 31 לדצמבר ל- 2 לינואר. בבוקרו של היום השני, בניסיון להסביר את עייפותם, אמר אחד המשתתפים כבדרך אגב "פשוט להרבה מאיתנו היה אתמול יום הולדת". התברר שבהגיעם לארץ, ניתן למהגרים תאריך לידה של ה-1 בינואר, באופן שרירותי לחלוטין. מסתבר שבאתיופיה יש חשיבות בעיקר לסדר הלידה, לעונת השנה ולא לתאריך מדויק. עוד התברר שהשרירותיות במתן תאריכי לידה הייתה כה גדולה עד שלמשל ניתן לאם ולבתה תאריך לידה זהה. עוד תארו המשתתפים את השמות העבריים שניתנו להם עם הגיעם לארץ, שלא היו קשורים כלל לשמות אותם נשאו באתיופיה. אוגדן (2004) מדבר על undreamt dreams, לטענתו ישנם אזורים נפשיים שמסיבות שונות, בתוכן טראומה, אינם ברי חלימה. מציאות חייהם של המשתתפים ממוצא אתיופי היא לעתים הזויה וקשה לעיכול. בהקשר זה ניתן אולי לומר שהחלומות שהובאו על ידי המשתתפים היו חלומות "שקרו באמת", או מציאות שמתנהגת כמו חלום (עם תהליכים ראשוניים שבהם למשל, לזמן אין משמעות, זהות של אנשים מתחלפת ועוד). בסדנא סומנה גם זיקה בין (אי) היכולת לחלום (חלומות) לבין היכולת ואי היכולת לחלום במובן של משאלות ותקווה. ביחידה זו עלו גם התייחסויות שקשורות לשונות הפיזית ולהתמודדות עמה. למשל, המשתתפים החלו לדבר על "פתרונות" להסתרת השיער המקורזל, דרך תוספות שיער, חמצון והחלקות למיניהן. נושא זה עורר קונפליקטים בין המשתתפים, עד כמה הדבר ראוי או שמא יש בו משום התבטלות אל מול התרבות הישראלית. חלום אחד שמבטא את הדילמה הזו הוא חלום של אחד המשתתפים על היותו מנהיג להקת רוק, חלום שמבטא אפשרות לאינטגרציה בין תרבות המערב לתרבות האתיופית (כמו מוזיקת הרגאיי שנערצת על רבים מבני הנוער יוצאי אתיופיה ושקיסר אתיופיה בעבר, היילה סלסי, הוא גיבורה). תימה נוספת שעלתה בהדרגה ביחידות החלימה החברתית מתייחסת לזיקות האישיות של המשתתפים ה"לבנים" לנושא ההגירה, סיפורי האחרות האישית שלהם וכן תחושות אשמה על היותם "לא שחורים". ברור היה שהרבה מהסיפורים ומהגילויים האישיים נפתחו כאן לראשונה בקונטקסט הארגוני. בהקשר הבין תרבותי, הנחות הייסוד שעומדות בבסיס מטריצת החלימה החברתית מהוות גשר בין התפיסה הפסיכואנליטית הקלאסית לגבי החלום כאשנב אל הלא מודע לבין התפיסה האתיופית שעל פיה בחלום טמונים סימנים לגבי העתיד, הן של הפרט והן של הקבוצה. החלום מסופר בדרך כלל לאם, שמנסה למצוא בו סימנים ומתוכם נותנת עצות והכוונות שבין השאר מפחיתות את החרדה מפני האפשרות שחלום רע יתממש.

3. הערכה ויישום - המבנה של כל נושא ההערכה והיישום תוכנן בקפידה באופן שיתאים לעבודה תוך ארגונית והושם עליו דגש רב. בשלב ההערכה והיישום בסדנת יחסי קבוצות קלאסית יש ניסיון ליצור קבוצות הומוגניות עד כמה שניתן בהיבט מקצועי או תעסוקתי, כך שיהיה מכנה משותף גדול יחסית בין החברים ושתתאפשר הבנה של עולם התוכן החוץ סדנאי. הקריטריון להומוגניות שבחרנו התייחס למבנה ההיררכי ולתפקידים השונים בארגון. חילקנו את המשתתפים לחמש קבוצות הערכה ויישום בשלוש רמות היררכיה – קבוצה לשני המנהלים, קבוצה לרכזים ושלוש קבוצות למתנדבים. בנוסף, יצרנו הקבלה בין המבנה ההיררכי של הסדנא כארגון למידה זמני לבין המבנה ההיררכי של "חברים בטבע". כך שלמשל מנהלת הסדנא עבדה עם קבוצת שני המנהלים, המשנה עבד עם הרכזים וכך הלאה. ביחידות ההערכה והיישום נבנה רצף מהערכה ליישום ומאישי לארגוני במספר שלבים:
1. קבוצות הערכה אישית. 2. קבוצות יישום אישיות (ההפרדה בין ההערכה ליישום היא תוצאת למידה מתוך הסדנא הישראלית ב-2006, ויש בה מחשבה שדרך זו מאפשרת סוג של התבוננות לפני היישום ומונעת בריחה אל המוכר והידוע מראש). 3. קבוצות הערכה ויישום ארגוניות – משימתן הייתה להתבונן על מה שניתן ללמוד על הארגון מתוך התנהלותו כארגון במהלך הסדנא, וכיצד ניתן ליישם למידה זו לתפקוד הארגון הלאה לאחר סיום הסדנא.שלושה שלבים אלה התקיימו באותם הרכבים היררכיים של משתתפים וצוות. 4. סיכום במליאה – יחידה זו תוכננה ונוהלה על ידי מנהלי הארגון כשהצוות שימש בתפקיד יועצים ומיקם עצמו על הגבול, בתוך החדר אך מחוץ לארגון, באופן שמזכיר עבודה של יועץ ארגוני.מבנה זה של מליאת הסיכום של החלק היישומי נולד מתוך מחשבה, שוב, של החזרת סמכות מנהלי הארגון וחיזוקה כחלק מחציית הגבול מתוך הסדנא אל העולם שבחוץ. למעשה, בסדנא היה מעין תהליך של אבחון וייעוץ ארגוני ששיאו היה דרך ההערכה והיישום.

פרדוקסים שמתקיימים בסדנאות יחסי קבוצות בנושאים חברתיים או – מה באמת אפק יכולה לתרום לתועלת הציבור?      

א. פרדוקס ההעצמה ארגונים חברתיים מנסחים בדרך כלל בחזונם משהו שקשור להעצמתה של האוכלוסייה ה"חלשה" איתם הם עובדים. נוצר מצב שבו הנציגים של האוכלוסייה המדכאת הם גם אלה ש"נותנים מקום" למי ששייך לאוכלוסיה החלשה. "הרשאה" זאת  יוצרת אפקט פרדוקסלי שיכול לקבע את חולשתם של החלשים ואת עוצמתם של החזקים. במידת מה פרדוקס זה אינו פתיר והינו ישות דיאלקטית שצריך להתבונן עליה, להחזיקה ולהכילה. יחד עם זאת, לדעתנו, דווקא למודל יחסי הקבוצות יש מה להציע מול פרדוקס זה. אם החלוקה שתיארנו היא חד צדדית ואין בה הכרה במורכבות של הפרט או הקבוצה, למשל של חוזק וחולשה, סדנת יחסי קבוצות מאפשרת, באמצעות התהליך הדה-קונסטרוקטיבי, באמצעות השיח ובאמצעות הפירוש, השתחררות מחלוקות חד צדדיות ומפוצלות. כל תת מערכת (בארגון ובחברה) וכל יחיד יכולים לעשות owning של חלקים שונים בתוכם במקום להשליכם על חלק אחר במערכת. סדנאות יחסי קבוצות מאפשרות את המעבר מקונפליקט בין אישי או בין קבוצתי לדילמה ולמורכבות התוך אישית או התוך קבוצתית. כך, ברמה הפרטנית, מתאפשרת היחלצות מהיות לכודים בתוך תפקידים שאין מהם מוצא, וברמה הארגונית, מתאפשרים שימוש יותר גדול בכוחות של חברי הארגון ועבודה יותר קרובה לקבוצת העבודה ולא על פי 'הנחות בסיסיות' הגנתיות. בסדנא הנדונה נוכחנו במספר עדויות, הן של תזוזות פרטניות מתפקידים, כולל של "שעיר לעזאזל", "משוגע הכפר" ועוד, תפקידים שיש לזכור שבהיות הסדנא תוך ארגונית נוצרו טרם הסדנא, והן של תזוזות ארגוניות מבניות. ממעקב שנעשה לאחר הסדנא, נראה שלפחות חלק מלמידה זו נשתמר.       
ב. פרדוקס העיסוק בסמכות ובאחרות כאמור, מודל יחסי הקבוצות מושתת על תמונת הפסיכואנליזה כפי שהייתה בראשית שנות ה-50, ושמקורותיה הם בין היתר בקולוניאליזם הבריטי. על פי תפיסה זו מי שנמצא מעבר לגבולות התרבות המערבית הוא האחר, הנחות, באופן שיש צד יודע כל (האנליטיקאי) וצד שני שלעתים נדמה שקיומו של הלא מודע מיוחס רק לו. כפי שכבר טענו, תפיסה זו אינה עוקבת אחר ההתפתחויות בפסיכואנליזה בחצי המאה האחרונה. התפתחויות שיש בהן הכרה בכך שהבנת המציאות מותנית בנתינת מקום לכל אחד מהסובייקטים שמרכיבים אותה, שבה אין צד אחד שיודע ומכיר את המציאות יותר מהצד השני ושבה הסדר אינו נקבע בפיצול בין האני לאחר אלא על ידי שיח ודיאלוג שבהם יש הדדיות ממשית. לטעמנו, יש מקום לתת להשפעות אלה לחדור לתוך עולם יחסי הקבוצות, על אחת כמה וכמה בעבודה בהקשרים חברתיים ועם ארגונים חברתיים. במפגשים כאלה הנושא עצמו הוא מתן מקום לאחרות ולסובייקטיביות של האחר, וצריכה להיות הלימה מסוימת בין הנושא הנחקר לבין האופן שבו הוא נחקר. 

מילה אחרונה על מקצועיות, איכות, אליטיזם ואג'נדה חברתית: האם יתכן שהקושי של אפק כארגון להגיע אל אוכלוסיות רחבות יותר קשור בעמדה אליטיסטית (לא עניינית), שמבלבלת שפה של חשיבה, חקירה ועבודה עם שפה של מסורת, סגנון, נוקשות, שלא תמיד הינם מהותיים למודל או לעבודה אלא התפתחו כפרשנות הגנתית שמעודדת תלות? במהלך הסדנא העירו לנו המשתתפים על כמות המלים הלועזיות שהשתמשנו בהן ושהם לא הבינו. אולי הקושי של אפק במהלך השנים לפרוץ אל עבר כיוונים חדשים ואל עבר אוכלוסיות חדשות קשור לפחד שמלאכת התרגום והפנייה אל האחר, ושויתור על החזקת כל האמת והידע אצלנו יפגעו באיכות ובמקצועיות באופן שלא יאפשר להבדיל עצמנו מאחרים. ייתכן גם שהקושי של הסדנא להיות ידועה בקרב חברי אפק קשור לפחד זה. נראה שקיום פעילות מסוג זה מאיים באופן כלשהו על הארגון ואנו ערים גם לכוחות של הפחתת ערך, בתוכנו ומחוצה לנו, שמשמרים את קיומה ה"כמעט מחתרתי" של הסדנא.  ביון (1985) כותב על חוויה שלו כיועץ בסדנת יחסי קבוצות שבה המשיך לדבר אחרי גבול הזמן, חברי הצוות יצאו מהחדר ובהמשך התייחסו אליו כאל מתקיף את העבודה. ביון עצמו אינו מבין על מה המהומה. האם הממסד הדתי קבע פה מי יהודי יותר? מי יותר ביון מביון? ואולי באמת אברהם היה שחור?

מקורות
 Bion, W.R. (1985) All My Sins Remembered: Another Part of a Life & the Other Side of Genius: Family Letters. London; Karnac Books. 1991 

Ogden, T.H. (2004) This art of psychoanalysis: dreaming undreamt dreams and interrupted cries. International Journal of Psychoanalysis, 85, 857-877
.        
 
צור קשר מהיר
שם
טלפון
מייל