" /> Ofek Groups - אמיר גוטפרוינד
אמיר גוטפרוינד

"הרוצה בעתיד יתכונן לעבר"

בהרצאה היום אנסה לבחון את התועלת שאנו מחפשים בעיסוק במחוזות העבר ובמחוזות הדמיון. אנסה לבדוק את התחושה החמצמצה המלווה רבים מאיתנו, התחושה שעלינו ללמוד מהיסטוריה, ובכל זאת איננו מצליחים. אנסה להציע, בכל זאת, סיבה טובה להמשיך לעסוק בהיסטוריה, ואף למצוא "תועלת" בעיסוק זה – "הרוצה בעתיד יתכונן לעבר".

 

אתחיל בנימה אישית. מדי פעם אני נדהם לפגוש אדם האומר לי, "אני אף פעם לא קורא ספרים", והאדם אינו טיפש או מוגבל או חסר מעוף. אני פוגש גם אנשים שאין להם שמץ עניין בהיסטוריה. מבחינתם – "מה שהיה היה", והאנשים הללו אינם בהכרח אובדי דרך, אינם חיים חיים חסרי משמעות. ככה זה. גם מי שאינו מתעניין ברפואה ייאלץ משך חייו לבקר אצל הרופא. ומי שאינו מתעניין בתזונה ייאלץ לאכול. לא כך לגבי ספרות או היסטוריה. אנשים יכולים להעביר חיים מלאים ומספקים ללא כל עניין באלה. אני משתייך לקטוגריה קיצונית אחרת – האנשים שיעסקו כל ימיהם בהיסטוריה או בספרות מבלי להיות מוטרדים כלל בשאלות מיותרות, כגון למי זה נחוץ? מה התועלת? היום אנסה לצאת כנגד גישתם של חסרי העניין, ואכריח עצמי להבין מעט, מה בכל זאת קושר אותי ורבים אחרים אל "בְּאֵר העבר", אל "ים הדימיון".

החשיבות שבלימוד ההיסטוריה עולה לדיון בדרך כלל כאשר שוב מאיימת חרב הקיצוצים על המשך התקצוב של המחלקה להיסטוריה. במקרה מסוג זה מייד משתמש הצד המגן בעניין של "הלימוד מההיסטוריה", ומוזכרת בטון קשוח אזהרתו של ג'ורג' סנטינה, כי "אלה שאינם מסוגלים ללמוד מההיסטוריה נדונים לחזור עליה". אני מסכים, בהחלט מסכים, אבל מוצא יותר צדק במשפט שאמר הגל, "הדבר היחיד שאפשר ללמוד מההיסטוריה הוא שאי אפשר ללמוד מההיסטוריה", או בגרסת ג'ורג' ברנרד שו, "אנו לומדים מהניסיון שבני האדם אינם לומדים דבר מהניסיון". המשפטים של ג'ורג' ברנרד שו והגל בעצם ממצים תחושה של רבים מאיתנו, שבדרך מסתורית כלשהי, אנחנו תמיד מצליחים להיכשל בלימוד מההיסטוריה; כבר נכתב הספר "מדוע איננו לומדים מההיסטוריה?" של לידלהרט, והנושא ידוע וכמעט נדוש.

באופן דומה, גם בספרות אין תועלת רבה. מדי פעם נזעקים אנשים יקרים להקים פרוייקטים של "עידוד הקריאה". אף אני, כסופר, נשאל לא פעם, כיצד לגרום לנוער לקרוא? כיצד לגרום לו לפתוח ספר? בדרך כלל אני עונה שאיני יודע, באמת איני יודע. איש מעולם לא צריך היה לעודד אותי לקרוא, כפי שגם לא דחקו בי לנשום או לשמוע (פעם אחת, כשטענה מישהי בעקשנות באוזניי, "אתה חייב לדעת כיצד לגרום לנוער לקרוא" רציתי להציע איומי אקדח, אבל חששתי שהאירוניה לא תיקלט).

נחזור להיסטוריה. איני טוען שאין כלל שימוש בעבר. יש ויש. העבר, כחומר ביד היוצר, עמד מאז שחר ההיסטוריה לשימוש אופורטוניסטי של יחידים, קבוצות ולאומים. עַם שהתאווה להרחיב את מרחב שליטתו, חילץ ומשה מן העבר סיפורים ומיתוסים אשר הבהירו את זכותו על המרחב המוגדל.

ההיסטוריה מלאה בדוגמאות למצבים של "עבר שימושי". שליטי ההווה סימנו מטרות בעתיד, והצדיקו בעזרת העבר אלימות, קורבנות, מאמץ וסבל. אל העבר התייחסו כאילו הוא שקית גדולה של ממתקים, שהיד מוזמנת לבחוש בה, להוציא את האהוב, ולהשאיר בחשכת מחשכים את הבלתי רצוי. לתועלת מן הסוג הזה לא נדרש מחקר היסטורי מדוקדק (ובדרך כלל למחקר כזה פוטנציאל להזיק). מי זקוק למחקר מדעי של שנים ארוכות כשהכל ברור וזכותנו הובטחה לנו על ידי האבות, האלים, הקדמונים, גיבורי העבר?

אבל כל אלה היו פעם, בזמנים עברו, וכידוע לכולנו, עברה מן העולם התופעה של מציאת צידוקים בעבר לשאיפות הווה הרסניות. אנו, האנשים המודרניים, התרבותיים, מסתייגים באופן גורף מסוג זה של שימוש בעבר ובדמיון. האם לא נמצא תועלת אחרת, ראויה יותר? לשמחתי הרבה, ככל הנראה, לפני כמאה שנה פנו אל הוגה הדיעות אחד העם, ושאלו גם אותו על עבר ועתיד, ועל השפעת הגומלין ביניהם. ארשה לעצמי, ללא מצמוץ אחד של מבוכה, להוליך את דבריי על פי דבריו של אחד העם. פותח ואומר אחד העם:
מבלי לרדת עם הפלוסופים לעמקי תהום המיטאפיסיקא, אפשר לאמר בלשון בני אדם, כי ה'אני' של כל איש הוא הסכום היוצא מחבּוּר זכרונו עם רצונו, מהתאחדות העבר עם העתיד. ובאמת, כשאדם אומר 'אני', הרי אינו מכַון לבו לשׂערות ראשו וצפרניו, שהיום הן כאן ומחר מתגוללות באשפה, ואף לא לידיו ורגליו ויתר חלקי אותו 'בשׂר ודם', הפושט צורה ולובש צורה, כי אם להרוח או הכוח הפנימי, המאחד באיזה אופן נסתר את כל הרשמים והזכרונות של העבר עם כל החפצים והתקוות לעתיד ועושׂה מכולם יחד בריה אחת שלמה, אוֹרגַנית.
ממשיך אחד העם ואומר, שה"אני", הבריה הרוחנית הזאת, הולכת וגדלה ומתפתחת ביחד עם האדם הגשמי, החיצוני, אלא שדרך גידולה הוא בסדר מהופּך : מן העתיד אל העבר. "כשאדם נער" – אמרו הקדמונים על שלמה המלך – "אומר דברי זמר, הגדיל אומר דברי משלוֹת, הזקין אומר דברי הבלים". ה"אני" של הנער עני הוא בזכרונות העבר ועשיר בתקוות וחפצים לעתיד, הממלאים את נפשו ומניעים את דמיונו ל"דברי זמר" ואת כוחותיו לפעולה, בלי מעצור וגבול. הגדיל והגיע לימי העמידה, וכבר העשיר בנסיונות וזכרונות העבר ועם זה עוד כוחו רב גם לחפוץ ולהשתדל בהשׂגת חפציו לעתיד, אז נמצא שווּי־ערך בין שני חלקי ה"אני" שלו : העתיד יעורר בו תנועת הרצון, והעבר יגביל את התנועה הזאת ויתוה לה את דרכה, ואז הוא אומר "דברי משלוֹת", עושׁה לו "כללים" בשביל העתיד על יסוד העבר.
וכשהזקין וכוח אין לו עוד לעבוד בשביל העתיד, יתרוקן ה'אני' שלו בעל כרחו מכל חפץ ותקוה, ולא נשאר לו כי אם לצלול בתהום העבר, להצטמצם בנתוּח אותם הרשמים והזכרונות שרכש לו בימי חייו, וסוף סוף, אם חכם הוא כשלמה, 'אומר דברי הבלים' ומתנחם.

 

אבל –

לא כל הזקנים חכמים הם כשלמה. להמון בני האדם יחסר הכוח והכשרון להתנחם ב'הבל הבלים' ולמוּת במנוחה. ובצר לה, תקרא אז הזִקנה את האמונה לעזרה, והיא תשיב לה'אני' את ה'עתיד' אשר יחסר לו, עתיד מתאים לתכוּנת הזקנה, שאינו דורש לא כוח ולא פעולה, אלא נותן הכל מוכן ומזומן.

וגם את העתיד הזה, אע"פ שאינו מיוסד על נסיון החיים, יקבל ה'אני' אל קרבּו ויחברהו בקשר אמיץ עם העבר והיו יחד לעצם אחד שלם : כל מה שחסר בעבר ישלים העתיד וכל אשר תגדל מרירוּת העבר כן יגדל מתק העתיד לעומתו.

כלומר ה"אני" נוטה להשליך מעבר לאני הפיזי, ומתחבר ל"אנִי" רחב ועמוק יותר.


עכשיו עובר אחד העם ומרחיב רעיונו, מן הפרט אל הכלל, כלומר אל ה"אני" של עם. הוא משתמש בדעת פילוסופים ידועים ומקובלים, כגון מיל, להגדרת "האני" הלאומי של עם כאותה תערוֹבת עבר ועתיד: זכרונות ורשמים מצד אחד ותקוות וחפצים מצד אחר, האחוזים וקשורים אלו באלו ומשותפים לכל אישי העם.

גם במקרה של עם, כמו אדם פרטי, יש לתולדותיו שלוש מדרגות. גם לו ימי ילדות, ימי 'שיר השירים', שבהם ישׂא עיניו בייחוד אל העתיד, וחפציו ותקוותיו יוצאים דחופים ומבוהלים בדיבּוּר ובמעשׂה ולא ידעו גבול ושיטה ומידה נכונה. מעט מעט מתחבר ה"אני" של העם ומתלכד, והוא הופך לעם חכם ונבון, היודע "מאין בא ולאן הוא הולך", והעבר והעתיד יתמזגו אז בקרב ה"אני" שלו בערך נכון ובאופן נאות לאושרו והתפתחותו. ימים טובים כאלה יארכו פחות או יותר. אבל אז מגיעים ימי הזקנה של העם:
ואחריהם יבואו גם לעם ימי זקנה, בזמנם, ולפעמים גם קודם זמנם. וכשרואה שכוחותיו הולכים ודלים ואין ביכלתו עוד להוציא חפציו אל הפועל, יחדל גם לחפוץ ויתכּוץ כולו בזכרונות העבר. ועת־הירידה הזאת (עדים היוָנים), עת־הזהב היא לחוקרי קדמוניות, למאספי מגלות בלות וספרים עתיקים ולמבקריהם ומפרשיהם ומפרשי־מפרשיהם, עד שלבסוף מגיעים בני העם לאט לאט ל'חכמת שלמה', אומרים 'הבל הבלים' ונשמטים אחד אחד.

עתה מגיע אחד העם לתכלית מאמרו. הוא מדבר על מצב בו, למרות כל אותות הרפיון שקפצו על העם הזקן, עדיין יש בו "אני" חזק,

ולא יאבה ולא יוכל לקבּל עליו גזר דינה של ההיסטוריא ולהסתפק בהמתקת רגעיו האחרונים על ידי זכרונות נעימים : עתיד דרוש לו, חפץ חיים הוא ויהי מה!
מובן שיש הבדל גדול בין אדם יחיד ובין עם. בניגוד ליחיד, שדבר לא יכול לפדות אותו מן השאול, חוק אחר תקף לגבי העם:
אם צלחה לו להביא אל תוך 'האני' שלו את יסוֹד העתיד, ואפילו רק בתמונת תקוה דמיונית בלבד, הרי מצא לו בזה סם חיים, מזון רוחני נאות לטבעו, אשר יחיהו ויקימהו לאורך ימים, למרות כל חלי וכל מַדוה. ומכיון שחי הוא, אין עוד מן הנמנעות, שבזמן מן הזמנים יביאוהו מקרים שונים לחיות ולהחליף כוח בתוך עמים בריאים וחזקים, וחלב העמים האלה אשר ינק יתהפך בקרבו לדם בריא, דם עלומים, ובהרגישו בנפשו כוחות חדשים, ישוב להרגיש גם חפצים חדשים, אשר יעוררוהו לעבוד בעד העתיד בפועל, ביגיעת בשׂר ורוח.

 

סוף סוף אני מגיע למה שאחד העם מצביע עליו כתועלת העיסוק בעבר. הוא מצביע על כך שדווקא בימי גלות בבל נכתבו ספרי הקודש, ולמרות שהעם הזקן קרא "יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו" עמלו החכמים להציל את האני הלאומי על ידי חיזוק חלק העבר שבו. ומצד שני, חיזקה את העם הנבואה, אשר פנתה אל העתיד, והבטיחה שיבת ציון.

רגילים אנו אמנם להאמין, שלא נתקימו ישׂראל אלא בזכות התורה. אבל קדמונינו, שמסרו לנו את התורה, הודו ולא כחדו, שגם התורה עצמה נתקימה בידנו רק בשביל העתיד, ואלמלא הוא, לא היה כל יסוד נכון לשמירתה: השקפה זו על התורה הביאה אותם לטרוח ולחבּר מסכתות שלמות על דבר פרטי דיני זבחים ומנחות ומלבושי הכהנים ועבודתם וכולי, לא מאהבה רבה לחקרי קדמוניות, שלא היתה בם, אלא מפני שהיו מאמינים בלב שלם, שעתידים כל אלה להתחדש ולשוב להיות לשאלות של חיים, ובאין יכולת בידם להיות "מצוינים" במצוות אלו בפועל, השתדלו לפחות להשתלם בידיעתן, "שכשהם חוזרים לא יהיו להם חדשים". והמסכתות הללו, שעסקו בהן אחרי כן בחורי ישׂראל דור אחר דור, הועילו הרבה להשריש את התקוה לעתיד עמוק עמוק בלב העם, בהרגילן את לומדיהן להביט על העתיד המקוּוה כעל דבר ממשי, וכך שנים רבות אחר כך, בגלות שהתקיימה עד הדורות האחרונים, למדו ושיננו בני תורה את הלכות מקדש ועסקו במצוות התלויות בארץ. ואומר אחד העם שעניין זה הועיל לעם שלנו להתקיים למרות כל הצרות והפגעים, בעוד שעמים אחרים, עם עבר יותר בהיר – אבדו ואינם.

אחד העם גם מזכיר את הרמב"ם, איש היגיון, רחוק ממיסטיקה, אשר עסק רבות בנושא המשיח, ההילכות למשיחא, וזאת אך ורק כדי להעניק לעם תקווה. מפני שהוא הבין מה שלא הבינו אחר כך מפרשיו ותלמידיו:

כי לא מפי ההגיון יחיה העם ויתקים, כי בלי תקוה לעתיד עתידה גם  התורה שתשתכח עם כל עיקריה ההגיוניים, ולא האותות של ההיסטוריא ולא המופתים של האַסכוֹלסטיקא לא יצילוה, אותה ואת עמה, מכלָיה.

כבר בתקופתו שלו התפעל אחד העם מן המנגנון הזה, השילוב בין ההשלכה לעתיד וההשלכה לעבר (שילוב לימוד התורה ופעילות הנביאים, שילוב העיסוק בהלכות התלויות בארץ והעיסוק במשיח) וחיפש מנגנון דומה לתקופתו שלו. הוא תקף את אלה שניסו לברוא לעם ישראל בתקופה החדשה עתיד נקי מעבר, "עם חדש". הוא קרא לחפש לעצמנו עבר ולחפש לעצמנו עתיד כדי שתהיה לנו תקומה. נשאלת השאלה מה ניתן לנו לאמץ בתקופתנו. איזה עיסוק בעבר יחייה את העתיד ולא יהיה רק "הבל הבלים" של עם זקן? איזה עיסוק בעתיד ישלים את העיסוק בעבר?

ובכן, אחד העם הצביע ממש על תועלת בלימוד העבר, אבל בעצם כיוון את התועלת ללימוד חלקים מסויימים, מצומצמים מאד, של העבר. אני, אומנם, מצדיע לחוכמתו ולחן כתיבתו של אחד העם (מאמרו המקורי, "עבר ועתיד" מופיע במלואו באתר "פרוייקט בן יהודה" באינטרנט http://benyehuda.org/ginzberg/Gnz012.html), אך סבור שקיימת תועלת עצומה גם בלימוד פרקים אחרים בהיסטוריה.

מייד אני שב למקורותיי, כלומר להיותי סופר, העוסק בכתיבת בדיון. אני אוהב לעסוק בהיסטוריה. מדוע? בשלב זה אומר "סתם כך", עיון בהיסטוריה לפרטי פרטיה מסב לי הנאה עצומה. יותר מאוחר אתייחס ל"סתם כך" זה, ואציע משהו עמוק יותר מבחינה נפשית. בכתיבה שלי אני עסוק מאד בהיסטוריה. איני נוטה להמציא היסטוריה עתידית (בסגנון המדע הבדיוני) או היסטוריה דמיונית (פנטזיות) או היסטוריה חלופית ("מה היה קורה אילו ניצחו הנאצים במלחמה?" וכולי). אני נוטה להתייחס להיסטוריה הרשמית, הגדולה, היציבה, ולשלב בתוכה את גיבוריי הרעועים והקטנים. בספרי "העולם, קצת אחר כך", מחליט ברנש בשם גוטקין להתנקש ברודן הידוע יוזף סטלין. גוטקין סבור שכל ההתנקשויות הקודמות נכשלו בגלל ליקויים בתכנון, והוא מחליט שלו זה לא יקרה. שבע שנים הוא מקדיש לתוכנית ההתנקשות בסטלין, מתכנן, משפר, מוסיף, גורע. ואז, מת לו סטלין... הגיבור שלי לעולם לא יצליח להתנקש באמת בסטלין. לעולם לא. אני מתעניין בגיבורים שאינם מצליחים להשפיע על ההיסטוריה, ולמגינת ליבם, ההיסטוריה בהחלט משפיעה עליהם. קצת פחות הומוריסטי הוא הניסיון שלי לתעד את קורות המשפחה שלי בתקופת השואה, ואת תולדות טלטוליהם כגרגרי אבק חסרי אונים בתוך ההיסטוריה הגדולה. גם "העולם, קצת אחר כך", אותו ספר שממנו לקוח המתנקש בסטאלין, הוא ניסיון רגשי להתמקד באנשים ה"קטנים" בסיפור הגדול של הציונות, אנשים דוגמת אבי ואמי, כאלה שאף אחד לא יקרא אף פעם רחוב על שמם. דקדקתי ותיארתי את כל הטיפוסים שהיו חומר הגלם של הציונות, של הקמת המדינה, כל מי שנדרס ונשחק ונמעך בגלגליה של ההיסטוריה הגדולה, זו מספרי הלימוד והפולמוסים של ההיסטוריונים. הסיפור שלי "היסטוריה", מתוך קובץ הסיפורים "אחוזות החוף" עוסק בדוד מלכיאל, ברנש אומלל שאביו ייעד אותו להיות ילד פלא, כנר שיופיע בכל האולמות הכי גדולים של אירופה ויחלץ את האב מחיי שממונו, בשולי ההיסטוריה. לאחר שנספה האב בשואה לכוד מלכיאל במורשת האב, בצַו שהותיר אחריו, והוא מוצא את המזור לחייו באקראי, במחקר היסטורי חובבני. הוא מתחיל מהצלבנים והאפיפיורים ותולדות פולין ונושאים כגון אלה, ומגיע סוף דבר לחקר היסטורי מדוקדק של קטטה שאירעה בבית ספרו כשהיה תלמיד הכיתה הנמוכה (2005: 24):

מאז ומתמיד היה מלכיאל כמי שמבקש לפרק את ההיסטוריה, על מנת להרכיבה מחדש בלעדיו. מאז ומעולם ביקש שחרור מן המקום הלוחֵץ שבו הוצב בהיסטוריה הנוכחית. למן מחקר הצלבנים ועד הקטטה בבית הספר – מלכיאל ביקש רק אוויר לנשימה, מְקום דרור, לאפשר לכנפיו להיפרש סוף סוף: אני, מלכיאל זֵר, לשעבר זרצקי, המיועד להיות ילד פלא, שוחררתי על ידי גורמי ההיסטוריה ממחויבותי זו, על ידי ביטול קְשָרַיי עם הנושים של יעוד זה.

ההיסטוריה היא בעצם סוג של סיפור. זו הבעיה הדוחקת אותה הצידה מן המדע הטהור. נתבונן, למשל, במשפט היסטורי שגרתי "כאשר החליט נפוליאון לצאת למסע הכיבוש, מינה שר צבא חדש, ובכך התכוון להרחיק מעליו את השפעת הקצונה הוותיקה". ניתן להסכים לגבי עובדות: נפוליאון הדיח פלוני ומינה אלמוני. כעבור זמן מה יצא למסע כיבוש. אבל כל המלים המחברות את המאורעות האלה, שהן גוף ההיסטוריה, "התכוון", "החליט" הן המצאות, הן סיפור. זו היא בעיית הבעיות של ההיסטוריה. אף אחד לא יכול לדעת למה התכוונו אנשי העבר, אין לנו דרך לדעת מה עלה בתוך ראשו של אדם, אלא רק לפרש, לנתח, לנמק.

במיטבה יכולה ההיסטוריה להצביע יפה על העובדות. אחר כך היא כבר מנסה לדלג בין אבנים מעל שלוליות וביצות. ההיסטוריה ללא נתינת משמעות לעובדות הינה עניין דֵי תפל, אבל נתינת המשמעות היא כבר מעשה שיש בו מידה רבה של ספרות.

ההיסטוריה מתרכזת ב"מה שהיה" (לא ניכנס לענייני הפילוסופיה של ההיסטוריה בדבר מה זה "מה שהיה"). הספרות, לעומתה, גם כשהיא פותחת במילים "היֹה היה", מדברת דווקא על מה שלא היה. הדימיון, גם כשהוא ממקם את העלילה בתוך העבר, בתוך אירועים השייכים להיסטוריה, ממציא לנו סיפורים שלא היו (למעט הז'אנר של ספרות היסטורית). מובי דיק, ג'יין אייר, דיוויד קופרפילד, דקמרון, אוהל הדוד תום, "אלוואר ואלואיז ועוד ועוד הם דוגמאות למה ששייך לעבר אך לא היה.

כל רגע שעובר מן העתיד אל העבר מבטל את אינספור האפשרויות שלא התממשו, את כל העתידים הפוטנציאליים שנמחקו ברגע שנבחר העתיד האחד והיחיד. הספרות, ככח מנחם, חוזרת ומטפלת בעבר, ו"פותחת" מחדש אפשרויות. הסופר היהודי-פולני הגדול, ברונו שולץ, דיבר על כל אותם אירועים שלא התממשו, ומגיעתם לממשות חיינו (1986: 95):

ובכן, האמנם התחולל העידן הגאוני או לא? קשה להשיב. כן ולא. כי יש דברים שאינם יכולים לקרות לגמרי, עד הסוף. הם עצומים מכדי למצוא מקום בהתרחשות ומופלאים מדי. הם רק מנסים לקרות, מנסים את קרקע הממשות, האם תישא אותם. ומיד הם נסוגים, חוששים לאבד את שלמותם העצמית בהתממשות הפגומה. ואם פגעו בהונם, אם איבדו דבר זה או אחר בניסיונותיהם ללבוש צורה, הרי שמיד הם מחזירים לעצמם בקינאה את רכושם, משיבים אותו חזרה, מוציאים את עצמם מכלל השייכות, ואחר כך, בביוגראפיה שלנו נותרים אותם כתמים לבנים..אותן עקבות כסף אבודות של רגלי מלאכים יחפות, הפזורות בצעדי ענק על פני ימינו ולילותינו...

אני מעריך תמיד שהספרות, במיטבה, בהשפעתה העמוקה ביותר על הנפש, מציעה לנו נחמה. נחמה על חד פעמיותינו, קוצר ימינו, מסלול החיים האחד והיחיד שזוכה לו כל אחד מאיתנו. גם כאשר משתמשת הספרות בעתיד, בזמנים שטרם היו, וגם כשהיא עוסקת בעבר שלא אירע, הספרות מנסה לפצות ולנחם, ולהציע לנו לחווות את העושר האינסופי של האפשרויות. כשאנו "בתוך הספר" אנו חווים מעט פחות את הכלא של היותנו בני תמותה, חד פעמיים, בעלי גורל יחיד (שלא אנחנו בחרנו בו).

ומוזר לראות שגם להיסטוריה "תועלת" דומה, בתחום המותר לה. ההיסטוריה עוסקת "במה שהיה", כלומר בדיוק בתחום היחיד שאינו תחום הספרות. כשאני נאלץ לחקור את עצמי, מדוע אני כה אוהב ל"התפלש" בפרטי היסטוריה מימי הביניים, ימי קדם או העת החדשה, באירלנד, מונגוליה, ארגנטינה וספרד, תחילה אני אומר "אני אוהב את הסיפורים. ההיסטוריה היא סיפורים. אני נהנה. סתם כך נהנה". וכשאני מנסה להבין את ה"סתם כך", נדמה לי שאני חוזר אל אותו מנגנון שהצעתי לגבי הספרות – הנחמה.

ההיסטוריה חוזרת על מספר סיפורי יסוד (תוקפנות, פגעים החלצות מהם, פיתוח, דעיכה) באינספור עשיר עד בלי די, וכמו הספרות, מעניק לנו נחמה. הנחמה מוצעת הן לפרט והן ללאום, ונחמה זו היא משהו עמוק יותר מתועלת הלימוד של ההיסטוריה לטובת הפקת לקחים או לטובת הצדקת זכויות.

בכך אני רוצה לסכם ולסיים. אנו מייצרים ספרות וממשיכים לנבור בהיסטוריה כנגד התחושה המרה של כיליון האפשרויות. בכל רגע נתון של חיינו אנו חשים בחריפות רבה את "דלות הקיום" שלנו, את העובדה המרה שאנו גרגר אחד זעיר באינספור הדורות ובתוך מרחב העולם. הספרות וההיסטוריה אומרות לנו שאומנם קיומנו הוא גרגר זעיר, אבל שק הגרגרים הוא גדול, ואנו יכולים, במעשינו, להגדילו. יש לקיומנו ערך, משמעות – וזו היא נחמה.

מקורות

אחד העם (1947) עבר ועתיד. בתוך: כל כתבי אחד העם. תל-אביב: דביר.

 http://benyehuda.org/ginzberg/Gnz012.html
גוטפרוינד, אמיר (2002) היסטוריה. בתוך: אחוזות החוף. ישראל: זמורה-ביתן.
גוטפרוינד, אמיר (2005) העולם קצת אחר-כך. ישראל: כנרת-זמורה-ביתן.
שולץ, ברונו (1986) הספר. בתוך: חנויות הקינמון. ישראל: שוקן.

 
צור קשר מהיר
שם
טלפון
מייל