" /> Ofek Groups - יצר, תשוקה, תאווה ורוע
יצר, תשוקה, תאווה ורוע

ד"ר ירמי הראל

בהקדמה לספרו 'הירהורים על מאה רבת מכאוב' כותב רוברט קונקווסט: "ספר זה מתפרסם בשעה שהעולם מפנה גבו באיטיות ובהססנות אל התהומות שחמקנו מהם, למזלנו, ושעדיין פעורות לרגלינו. הנחת היסוד של הספר היא שהאחריות העיקרית לאסונות שהתרחשו במהלך המאה אינה מוטלת על הבעיות אלא על הפתרונות שהוצעו להן. לא כוחות חסרי זהות, אלא בני אדם שהגו מחשבות מסוימות ולכן בצעו פעולות מסוימות".

למה יש  רוע בעולם?  למה יש כל כך הרבה רוע בעולם?

מחקרים בתחום החברתי אומרים שמרבית האנשים בעולם המערבי חיים עם אמונה שהעולם הוא טוב, יפה, צודק, ושלאנשים טובים מגיע שיקרו דברים טובים. אמונות אלו מאפשרות לאנשים לחיות את חייהם. מי ששואל שאלות על קיומו של הרוע, מלבד תיאולוגים ופילוסופים, הם הקורבנות. טראומה וסבל חודרים את מעטה ההגנה מפני סכנה ופגיעה. הרוע פוגע באמונה הבסיסית שאנו  מוגנים, וחושף את היחיד והקבוצה למציאות אפשרית של עינוי וכליון, שאותה הוא מנסה להכחיש.

ההיסטוריה הרחוקה והקרובה רוויה בדם.

1915-1923       שואת העם הארמני.

1932-1933     חיסול של מיליוני אוקראינים בידי משטרו של סטלין, כמו כן חיסול 5 מיליון מיעוטים אתניים ברוסיה.

1939-1945       שואת יהדות אירופה, וכן הרג צוענים, הומוסקסואלים ומתנגדי המשטר הנאצי.

אוגוסט 1945     ארה"ב מטילה פצצה אטומית על הירושימה ואחרי 3 ימים על נגסקי.

1957-             טבח עם בטימור המזרחית שנעשה על ידי אינדונזיה. גם בשנת 1999 אירוע דומה.

1971-                  פקיסטן הורגת 3 מיליון אנשים בבנגלדש.

1975-               פול פוט והחמר רוז' הורגים מיליון וחצי קמבודיים.

1994-              רצח בני שבט הטוטסי בידי שבט ההוטוס ברואנדה.

1995-              מלחמת אזרחים ביוגוסלביה, רצח עם בקוסובו.

סקירה זו מאפשרת לנו, לצד האימה שהיא מעוררת, גם לאמוד את עוצמתו של ההרס המתחולל בעבר ובהווה של חיינו.

חנה ארנדט הייתה הכתבת של העיתון 'ניו-יורקר', שסיקרה את משפט אייכמן שהתקיים בירושלים. לאור תצפיותיה היא כתבה דו"ח, שאותו היא הכתירה בשם "הבנאליות של הרוע". לדעתה, מה שמבעית ומפחיד לגבי אייכמן, שהוא לא היה יצור מפלצתי וחריג באופן יוצא דופן, אלא פקיד ביורוקרט. היא מסיקה מכך שאנשים רגילים יכולים למצוא עצמם בסיטואציה שבה הם אחראים למותם של המונים, וממקדת את תשומת לבנו למצבים חברתיים שמביאים לידי התנהגויות של רוע.

ב-1974 סטנלי מיליגרם פרסם את מחקרו שעורר הדים ומחלוקות לגבי צייתנות עוורת לסמכות. מחקר זה, שהתיימר לחקות את הרוע שבוצע בזמן השואה, תומך במידה מסוימת בעמדתה של ארנדט. אנשים נתבקשו לתת שוקים חשמליים לאנשים אחרים, ובאופן מפתיע כשני שלישים מתוכם היו מוכנים לתת שוקים מקסימליים, היכולים אף לגרום למוות. מפתיע לחשוב שאנשים 'יחשמלו סתם זרים נחמדים'. מיליגרם תאר את הניסוי לארבעים מטובי הפסיכיאטרים בארה"ב שהעריכו שרק אחוז אחד ייתן שוקים מקסימליים בתנאים אלו. "רק סדיסט יתנהג בצורה כה סדיסטית" העריכו המומחים להתנהגות בני-אדם, אולם הטעות העיקרית שלהם שהביאה להערכה הלא נכונה נבעה מכך שאין מדובר בהתנהגות סדיסטית אלא מדובר בהשפעה של סיטואציה חברתית.

ארווין סטאוב, פסיכולוג אמריקאי ממוצא הונגרי, אחד החוקרים המובילים בתחום חקר הרוע, היה בן 6 בבודפשט בשנת 1944 וחווה על בשרו את אימת המשטר הנאצי. בשנים האחרונות הוא חקר ברואנדה ובקוסבו, את המניעים לרצח עם. הוא קובע שההשתלשלות המוליכה להתהוות הרוע נגרמת מתיסכולם של צרכים בסיסיים והתפתחותם של אופנויות הרסניות לסיפוק צרכים אלו. לדעתו, מצבים מסוימים מגבירים את האפשרות להתפתחות של רצח עם:

•·         אלימות קולקטיבית.

•·         דה-אבלואציה של קבוצה תרבותית או אתנית.

•·         נטייה לצייתנות ביחס לסמכות.

•·         מנטליות של אלימות כהגנה.

•·         תנאי חיים קשים.

•·         עדים הצופים מן הצד (bystanders) ונמנעים מתגובה. 

הוא מוסיף וטוען שלרוב מבצעי הרוע מסבירים ומפרשים את נקיטת האלימות לגבי האחר כתגובה למעשיהם, כוונותיהם או אופיים של הקורבנות. בהמשך, כאשר התוקפנות שלהם ממשיכה הם מגבירים את הדה-אבלואציה שהם עושים לקורבנות. במקרה הקיצוני הם מגיעים לידי 'הדרה מוסרית' (moral exclusion), מצב שבו הערכים והמוסר שלך כחלק מקבוצה לגבי עצמך, שונים מהערכים והמוסר לגבי הנרדפים. נוצרת קבוצה של 'אחרים' שהם זרים, לא שייכים לקבוצה שלי, אויב, שהם מעבר לחומה המפרידה בין הטוב לרע.

השיר "Strange Fruits", שנכתב על ידי לואיס אלן, בוצע בשנות הארבעים על ידי בילי הולידי. השיר יצא באופן בוטה נגד הגזענות שעדיין שלטה בדרום ארה"ב. ה"פירות המוזרים" עליהם מספר השיר היו גופות השחורים שהיו תלויים על עצים בדרום, אחרי שנפלו קורבן ללינץ' מצד גזענים לבנים. הוא נאסר להשמעה בתחנות רדיו רבות, אך למרות האיסור הפך ללהיט גדול.

Strange fruits

 

Southern trees bear a strange fruit,
Blood on the leaves and blood at the root,
Black body swinging in the Southern breeze,
Strange fruit hanging from the poplar trees.
Pastoral scene of the gallant South,
The bulging eyes and the twisted mouth,
Scent of magnolia sweet and fresh,
And the sudden smell of burning flesh!
Here is a fruit for the crows to pluck,
For the rain to gather, for the wind to suck,
For the sun to rot, for a tree to drop,
Here is a strange and bitter crop.

 

קשה להגדיר רוע. ארווין סטאוב טוען שרוע משמעו ההרסנות האנושית. זה יכול להיות האופן הגלוי והברור של נקיטת צעד אלים כנגד האחר כמו ברצח, או כנגד קבוצה על בסיס של זהות  מותקפת. אך גם בצעדים קטנים ומתמשכים של עשיית רע מצטבר כמו במקרה של הורים הנוהגים עוינות ביחס לילדם. התנהגות  שיש בה להרוס את רוחו, יושרו והערך העצמי של הילד והאפשרות שיחוש בטחון באחר.

פרויד, אחרי מלחמת העולם הראשונה ובעקבותיה, יצר שינוי תיאורטי מרחיק לכת כשהוסיף את דחף המוות (טנטוס), והעמידו לצד דחף החיים (ארוס). פרויד טוען שדחפי החיים והמוות אינם מופיעים כמעט אף פעם בנפרד אלא מעורבים זה בזה והמקום הטוב ביותר לבחון ולנתח מיזוג זה הוא בחיים הארוטיים. הוא אומר שכמו שיש לנו רצון לחיות, יש בנו גם רצון ומשיכה למוות. חידוש זה עוזר לפרויד להסביר את המלחמה, את רצח העם וגם התנהגויות מזוכיסטיות.

מלני קליין בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת לוקחת את דחף המוות ומפתחת מתוכו את ההבנה על קנאה, צרות עין וחמדנות שהם בלי ספק מרכיבים הכרחים בהתנהגות שיש בה רוע ויכולים לעזור גם בהבנתו.

קרל גולדברג, פסיכואנליטיקאי שעבד שנים רבות בכלא וטיפל ברוצחים, בספרו 'Speaking with the Devil', סוקר ארבע עמדות שונות שהתפתחו בתרבות לגבי הימצאותו של הרוע בעולם:  

•1.       כוחות מרושעים חיצוניים משתלטים ומפתים את הפרט ומביאים אותו לפעולה של רוע. זהו אחד ההסברים הדתיים העתיקים לרוע.

•2.       לאנשים יש Free Will. החמדנות וההשחתה מביאים אותם למעשים רעים.

•3.       הסבר תיאולוגי שנאמר על ידי הקדוש סנט אוגוסטין: רוע אינו משהו אקטיבי אלא העדרו של הטוב (או האל). כמו שקור זה העדר חום וחושך העדר אור.

•4.       הפסיכולוגיה המודרנית מניחה שטראומת ילדות הינה הסיבה להתנהגויות של רוע.

גולדברג מנסה לבנות הסבר תיאורטי שונה לגבי נערים המעורבים בהתנהגויות הרסניות קיצוניות. הוא מדבר על מבנה פנימי שיש בו פגיעות לבושה Shame Vulnerability)), חוסר יכולת להתאבל (Inability to mourn), קושי לבטא רגשות. מרביתם של נערים אלו חוו אלימות או צפו באנשים קרובים המבטאים כעס וזעם בצורה אלימה כדרך לגיטימית להתמודד עם תסכולים וקונפליקטים.

רוי באומייסטר, פסיכולוג חברתי מפלורידה, מונה ארבעה שורשים לרוע:

•1.       רוע הנובע מאינסטרומנטליות: כאמצעי למימוש מטרה. חמדנות, תאוות בצע. כאשר אתה רוצה או שואף למשהו, ומישהו נמצא בדרכך ולכן אתה מסלק אותו משם. דורך על גוויות, מאבקי כוח בעולם העסקים, בפוליטיקה או בארגון פשע.

•2.       רוע הנובע מאגוטיזם: כאשר יש פגיעה או איום לאגו. גאוותנות ונקמה.

•3.       רוע הנובע מאידיאליזם: Doing good by doing bad.

•4.       רוע הנובע מסדיזם: The joy of hurting.

הוא מוסיף ואומר שכדי שהדברים יבואו לידי ביצוע, צריך להיות שבר או התמוטטות של השליטה העצמית. כאשר הוא התחיל את מחקריו הוא התעניין בשאלה למה יש רוע? לאחר שסקר את כל הגורמים השונים עלתה בו  שאלה שונה: למה אין יותר רוע ?

אחד הנושאים העיקריים שבהם עוסק הספר 'שר הטבעות' של ג'.ר.ר טולקין היא טבעו של הרוע. שתי עמדות מנוגדות מוצגות בספר; האחת - התפישה הדתית שהזכרתי קודם, שהקדוש אוגוסטין ביטא אותה לראשונה כבר במאה ה-9, האומרת שאין דבר כזה רוע. והרוע הוא העדרו של הטוב או העדר האלוהים, כמו שהחושך הוא העדר האור והקור הוא העדר החום. העמדה השניה המנוגדת היא שהרוע הוא ממשי וקיים ואנו צריכים להתנגד ולהלחם בו. טולקין עצמו, שהיה איש דתי, התלבט רבות בשאלה זו, ולמרות שהאמין בעמדה הראשונה הדתית הוא העיר באחד הראיונות שנעשו עימו שבארץ התיכונה, (זהו המרחב שבו מתנהל עיקרו של הסיפור) הדברים אינם כה ברורים, אך השפעתו של המפגש עם הרוע על נפשו של פרודו, נושא הטבעת, היא מובהקת ומתבטאת באי יכולתו לחזור לחיי הפלך השקטים, גם כשתם המסע. חותם המפגש עם הרוע אינו ניתן למחיקה.

"הייתי חייל טרי כמה חודשים בצבא. ישר אחרי הטירונות תפשנו קו בעזה. המחנה  היה במין מבנה שהיה פעם בית כלא או משהו. המשימה שלנו הייתה לשמור על השקט, לסייר ברחובות. היינו הולכים כתה, כאשר הקצין הולך קדימה, והרס"פ הולך מאחור. אתה יודע, הולכים בזיג-זג אחד מימין אחד משמאל. אני הייתי לפני אחרון. התפקיד שלי היה כל הזמן להסתכל קדימה על זה שהולך לפני, אבל גם להסתכל מדי פעם אחורה ולראות שהרס"פ בסדר. המ"מ התבלבל בסמטאות ונכנס לסימטה שאף פעם לא הלכנו בה. אנשים חלפו על פנינו והסתכלו עלינו במבט רע. נהייה לא נעים, אני זוכר שהתחלתי להזיע למרות  שהיה  לפנות ערב והיה די קריר.

באחת הפעמים שהסתכלתי אחורה, בזוית של העין ראיתי מישהו מתקרב מאחורי הרס"פ עם סכין קטנה בידו, מין שבריה. אני זוכר איך אני רואה את הברק שלו בעיניים, כשהוא מניף את ידו ומנסה לתקוף אותו. אני צועק לרס"פ: "תזהר", אבל ההוא כבר עליו. הרס"פ מסתובב מניף את היד שלו להתגונן והסכין חודרת לו לתוך היד ויוצאת מצד שני, יורד המון דם. אני זוכר את כל הדברים בהילוך איטי של סרט. אחרי כמה שניות אולי פחות, אני יורה במחבל ממרחק של איזה 10 מ' ורץ לכיוון שלהם, תוך כדי ירי. אני זוכר שאני קרוב אליו, אני יורה צרור ויש לי תמונה שהמוח שלו נשפך באיטיות ממש לידי. אני יכול לראות בו זמנית איך המכלול של הנשק שלי נע, והוא נופל. כולם היו די המומים וגם אני. היה רגע של שקט, שאף אחד לא ניגש לעברנו ואני חבשתי אותו את הרס"פ. אחרי כמה דקות היו שם מלא כוחות, חזרנו למחנה שלנו.

בלילה ניסיתי להירדם ולא הצלחתי, כל הזמן חזרו לי התמונות. למחרת התחילו מהומות בעזה והיו מלא מדורות. בלילה בא מפקד האוגדה. לקח אותי איתו לבד ועלינו  לגג של הבניין. הוא טפח לי על הכתף ואמר לי: 'אתה רואה את כל המדורות האלו. הכל בזכותך'. אני זוכר שחשבתי אז שאני לא רוצה להיות כמו האיש הזה שעובר ככה לסדר היום כשהורגים בן אדם".

כך סיפר לי חיים, שבא אלי לפני מספר חודשים להתייעצות, הוא בן 31 היום, נשוי עם  ילדים. הוא מספר לי על אירוע שקרה לפני 12 שנים ועדיין חרוט בבשרו. במעבר שלו מנערות לבגרות, במקום שבו כל חושיו והוויתו היו רתומים למשימה.

הוא ניצל. הוא הציל. הוא הרג.   

הוא זוכר  ומשחזר את מה שעבר עליו, ועורי שלי נעשה חידודים חידודים נוכח התיאור. משהו בנער של אז נהיה מאוד נוכח בחדר. צעיר, חסון, ערני, הוא נסער ומרוגש. אני יכול לדמיין אותו חיל בן 19, גאה בעצמו על סיום המסלול, גאה על היותו חלק מגוף אחר גדול וחזק, כמו אייל צעיר המחדד את קרניו באימוני התבגרות מול שאר האיילים. אני חושב לעצמי שחיים היה חייל קרבי טוב, יעיל ומתפקד, חייל שיודע  לבצע את מה שאומן לעשות, להגיב מהר, לחסל את מקור הסכנה. זה הישרדותי, זה בהגדרת התפקיד. אבל לנער/גבר שלפני, האירוע הזה היה יותר ממימוש גבריות שיש בה כוח ופיזיות. מול חוויה רגשית מורכבת, המלאה באקסיטציה, דריכות, ומראות של פריצת גבולות הגוף, דם, פציעה והרג, הייתה חשיבות  גדולה למשמעות אותה נתן האחר הסמכותי, דמות אב, שאפשר היה להזדהות איתה ולקבל ממנה אישור ונחמה או לבטא מולה מחאה.

הפיגיון/ חורחה לואיס בורחס

מתוך 'גן השבילים המתפצלים'

הפיגיון  מונח  במגירה.

יצקו אותו בטולדו בשלהי המאה שעברה. לואיס מאליאן לאפינור נתנו לאבי שהביאו מאורוגואי הביתה. המשורר  אואריסטו  קאריאגו  החזיק  אותו  פעם בידו.

כל  מי שמבחין בפיגיון  נוטל אותו ומשתעשע בו, כאילו הוא מונח אך ורק לתכלית זו. היד אוחזת בידית מלאת הציפייה, והלהב החזק והצייתני מתהפך בדייקנות בנדן.

הפגיון רוצה דבר אחר.

אין הוא רק מבנה מתכת. בני האדם הרו אותו ועיצבוהו, כאשר מטרה אחת לנגד עיניהם. באורח מסוים, נצחי, הרי הפגיון שהרג אמש אדם בטאקוארמבו והפגיונות שהרגו את יוליוס קיסר הם הפגיון הזה.

הפגיון רוצה להרוג, רוצה לשפוך דם פתאומי.

במגירת שולחן שלי, בין ניירות-טיוטה ומכתבים, חולם הפגיון עדיין שוב את חלום הנמר הפשוט שלו. היד האוחזת בו שבה לפתע לחיים כי המתכת קמה לתחייה, מרגישה את קרבה האיש-ההורג אשר למענו יצקוה.  לעתים אני חומל עליו כוח כזה, אמונה כזאת גאווה שלוה ותמה כל- כך. והשנים  חולפות  בלי משים.    

בורחאס בלי ספק מבין משהו בטבעו הרצחני של הפגיון האנושי, או האדם הפגיוני, אבל הוא גם יכול לפתח אליו אמפטיה מהולה בדוק של אירוניה ולהשאיר אותו נעול במגירה.

אני רוצה  להרחיב מעט על הכוח הפגיוני החיובי. דרך ילדים קטנים וזיכרונות ילדות אפשר לחבור להנאה לתחושות ולחיות שיש בנסיעה באופניים בירידה, או בשיוט מהיר כשהרוח מכה בפרצופך. זוהי התחברות למשחק שעיקרו בריגוש, פיזיות, סקרנות, ונגיעה בגבול היכולת והפחד. זה המרחב של המשחק.

אני רוצה לספר על שתי התבוננויות שצפיתי בהן בגן המשחקים.

האחת היא של ילד בן שנתיים וחצי המטפס על כל דבר הנקרה בדרכו. הוא רץ במגרש ואין שום דבר שהוא בבחינת משהו שאין לגעת בו, שאין לחקור אותו. הוא נוגע, מטפס, זוחל ומתנדנד גבוה. הוא מבקש יותר גבוה. הוא אינו מרגיש שמה שהוא עושה או מתעתד לעשות יש בו פגם או פסול כלשהו. אבא שלו מצוי בסביבה. שומר מרחוק. לפרקים הילד רץ אליו, קורא לו, לפעמים, כשהוא רואה שהילד מסתכן מדי הוא ניגש ועוזר לו, מסביר לו. אתה רואה בתנועותיו של הילד את הביטחון השקט סוער. אפשר להתנסות... אבא יעצור אם אני לא אוכל, אבא פה אם אפול, ואני יודע ויכול לבד.

במהלך ההתפתחות הילד עובר דרך תחושות של אומניפוטנציה. האומניפוטנציה מתאפשרת אם הילד יכול לעשות אידיאליזציה לדמות המטפלת. האומניפוטנציה היא אימון. אימון לגבי היכולות של הילד, לגבי הכוח שלו, אימון לגבי הדמיון שלו, ואימון לגבי היכולת לפתח אמונה ותקווה. ההתייחסות של ההורה לשלב הזה היא חשובה. האם יש לו את היכולת לאפשר את האומניפוטנציה, להציב עצמו במצב שהילד יוכל לעשות לו אידיאליזציה? האם הוא מנסה להחזירו למציאות? האם הוא מכבה את הבעירה הפנימית שבוערת אצל הילד? ההורה צריך להשאיר את הבעירה, אך גם לשמור, להחזיק, לחבק ולהרגיע..... מורכב.

אני רוצה להביא כאן קטע מספרו של דויד גרוסמן 'יש ילדים זיג-זג' שמצליח במספר שורות לספר את מה שאני מנסה במילים רבות. אני אתן קצת רקע כדי שתוכלו להבין את ההקשר ממנו הוצא הקטע הזה. הספר מספר על נונו, בנו של איש משטרה בכיר שאמו מתה בהיותו תינוק, והנפש הקרובה אליו, היא גבי מזכירתו/חברתו של אביו. בתחילת הסיפור הוא עולה על הרכבת בירושלים ונוסע לביקור משפחתי בחיפה, אולם הוא לא יגיע לשם. במהלך המאורעות נחשף בפניו הסיפור האמיתי של תולדות משפחתו. הסיפור משנה מרגע לרגע את חייו ואופיו, ושולח אותו הלאה אל תוך ההרפתקה המסעירה של גילוי עצמו וגורלו. הקטע שאני אקרא ממנו הוא מתוך הפרק שגרוסמן קורא לו: "כמה רשמים אישיים על נהיגת קטרים, וכמו כן הקושי להיגמל מנהיגת קטרים". בפרק זה סבו פליקס משכנע/מכריח את הנהג לתת לנונו לנהוג בקטר.

"ואז, בבת אחת, זה קרה: הכל התפוצץ בתוכי, בנחשול עצום זרם לתוכי כוחו של הקטר, השאגה שלו, המלכותיות שלו, תנועתו המהירה שהרעידה לי את הידיים, והרעד עלה בזרועות, ונכנס לחזה, והכח היה גדול וחזק  ממני. לא היה לו מקום בגוף שלי, והתחלתי לצרוח בכל הכח, קטר של מאה טון אצלי בידיים. כמו תוף גדול הולם לי בחזה, איזה לב ענק קיבלתי, ומשכתי עוד ועוד בידית של המהירות, והמחוג התחיל לזוז, והיידה! מאה טון קטר, ומאה טון קרונות, שלא לדבר על אנשים מסכנים, תמימים לא יודעים כלום! אם אני מחליט אני יכול למשוך את הקטר הזה איתי מעבר למסילה שלו, לרדת איתו מהפסים ולדהור בשדות, אותי לא יעצרו, אלף שש מאות וחמישים סוסים רתומים למרכבה שלי, ואני, שלפני רגע הייתי רק נוסע רגיל ברכבת, עוד לא בר-מיצווה, נשלפתי פתאום  מתוך ההמון של קהל הנוסעים, מישהו בחר בי לנהוג אותם, להנהיג אותם, ונדמה לי שאני עושה את זה לא רע, אבא יוכל להתגאות בי, אני נוהג, פשוט נוהג את הקטר הזה, כי לא פחדתי, לא ברחתי מן הסכנה, ואני יכול הכל, בלי גבולות, בלי חוקים, לעולם -

הם היו צריכים להפעיל את כל הכוח שלהם, פליקס והנהג, כדי לנתק אותי מתיבת ההיגוי. אני לא זוכר בדיוק מה קרה שם. אני רק יודע שנלחמתי בכל כוחי שיתנו לי להמשיך לנהוג. כמו חיית-פרא הייתי: חזק יותר משניהם, כי אני ינקתי את הכוח שלי ישר מן הקטר, מאלף ושש-מאות וחמישים הסוסים שלו -

הם התגברו עלי, כמובן. בכוחות משותפים עקרו אותי משם. הרגשתי את הזרועות של פליקס מהדקות אותי עד כאב. בשביל איש בגילו הוא היה חזק מאוד. הוא הטיל אותי על השרפרף, ושניהם עמדו משני צדדי והתנשמו."

גרוסמן מצליח להיכנס לעורם של ילדים ונערים ומביא דרך נונו, את החלק המשכר, המרגש, החושי והחושני של התחברות לעוצמה ולריגוש. בדרכו המקסימה הוא נע בין האומניפוטנציה, המשיכה אליה, הרווחים שהיא מביאה, הצורך לפרוץ גבולות ולהפר חוקים, אל הפתרון שבו יש דמות שיודעת מתי לעצור ויש לה את הכוח וגם הנוכחות.

ומולם בגן המשחקים צמד אחר. אבא ובנו משחקים; הבן רץ במרחב, ואז בכל הכוח והמהירות הוא חוזר אל האב, קופץ ומזנק לתוך ידיו. האב תופס אותו ומדגדג אותו, והילד מתפקע מצחוק. רגע של התחברות. האב ממשיך לדגדג, הילד מתפתל ומנסה להתרחק, אך האב ממשיך מחזק את אחיזתו, ספק מכאיב. אני מתבונן בעיניו של הילד ורואה איך הנאה הופכת לעינוי. אני מנסה להבין מהו הדבר הזה שאני רואה.. מה יש בה בנגיעה הזו?

מה שתיארתי כאן, בתמונה של אירוע קטן המתרחש בגן המשחקים, יכול להיות רגע של חוסר התאמה ואי נחת חולפת. אך הוא יכול גם להיות מרקם של חיים שלמים. יש פה סיפור על איך התקרבות של האחר מערבת השתוקקות, פגיעה וסבל.  

המחשבה שהורים יכולים לשנוא את ילדם היא מאיימת ומעוררת התנגדות. היא בניגוד לרכות, לחום ולריח המיוחד שמביאים תינוקות קטנים. בניגוד לטבעי, שמעורר את הרצון לגונן ולשמור. אמהות ואבות שלא טוב להם בגופם ובנפשם, מביאים את אי הנחת שלהם לגופו של התינוק. סביב הגוף ממוקמות תחושות רבות של פגימות והרגשה רעה, הנקשרות לתחושה עמוקה של בושה, וגם להשפלה ואשמה. הגוף שלנו התנסה בעבר בחוויות שונות ומכאיבות. לכשנוצר מערך של אירגון הסתגלותי, הוא תמיד יעמוד לרשות מנגנון עתיק של שמירה על החיים במחיר צמצום החיים. כשמתבוננים בו באדם ובילד ואפילו בתינוק אפשר לשאול את השאלה - כמה חיות יש בו?

פיל הלפר בספרו Sex and self respect'' מתאר את הילד השנוא, וחוקר מהו הדבר שהורים שונאים בילדיהם. לדעתו מה שמותקף זו החיות והמיניות של התינוק והילד. אותה תנועה שאינה חסומה ומוגבלת, הטוטליות של לרצות את... ללכת אל... היכולת להרפות לגוף של אחר... להתכרבל... היכולת לקחת... לבכות, לבטא אי נחת ותסכול... התנועתיות... האקסיטציה של גוף קטן בן... בת. איכויות אלו מייצרות נגיעה והדהוד שהם בלתי נסבלים עבור הורה פצוע וחסום, שאינו מסוגל להיות בקשר. יכולות של הכלה, ויסות, רגולציה, מנטליזציה ו-reverie, הן הלקויות. מה שנדחה, מה שלא יכול היה להיות מוכל, כי הוא מייצר נגיעה בכאב בלתי נסבל, חוזר כרוע לתוך קשר. למה רוע? כי אין לגוף הקטן את היכולת לחוות אחרת את המבט, את האקסיטציה של האחיזה בו, או את הריק שבמילים.

אני רוצה להביא כאן שיר-

כמו בשירים אין כאן עד הסוף הסבר למה דווקא השיר הזה. אולי הקול הצלול של מריאן פיית'פול מלפני 40 שנה. או שבריריותה של הציפור. והרכות הפגיעה של גוף קטן שמעורר בנו צורך לגונן עליו וצער שכשלנו.

This Little Bird / Marianne Faithfull
There's a little bird that somebody sends
Down to the earth to live on the wind.
Borne on the wind and he sleeps on the wind
This little bird that somebody sends.

He's light and fragile and feathered sky blue,
So thin and graceful the sun shines through.
This little bird who lives on the wind,
This little bird that somebody sends.


He flies so high up in the sky
Out of reach of human eye.
And the only time that he touches the ground
Is when that little bird
Is when that little bird
Is when that little bird dies.


בספר 'קשה לאדם לדבר על עצמו - שיחות עם נטליה גינזבורג' מופיע הקטע "בן אדם" שנכתב מיד לאחר מלחמת העולם השנייה.

"לעולם לא נחלים מן המלחמה הזאת. אין טעם לנסות לעשות את זה. לעולם לא נהייה אנשים שלווים, אנשים שחושבים ומנהלים חיים שקטים. ראו מה קרה לבתינו. ראו מה קרה לנו. לעולם לא נהייה עוד שלווים.

הכרנו את הצד הקשה של המציאות. וכבר אין הוא מעורר בנו מיאוס. עדיין יש מי שמתלונן על שהכותבים משתמשים בלשון מרירה ואלימה, שהם מספרים על דברים קשים ועצובים, שהם מציגים את המציאות באור הקודר ביותר.

איננו יכולים לשקר בספרים שאנו כותבים, ואיננו יכולים לשקר אף באחד מהדברים שאנו עושים. ואולי זו התועלת היחידה שהפקנו מהמלחמה. לא לשקר ולא לשאת שקרים מפי אחרים.

..........

...אין מנוחה לבן האדם. לשועלים ולזאבים יש מאורות, אבל לבן האדם אין מקום להניח עליו את ראשו. הדור שלנו הוא דור של בני אדם. אין זה דור של שועלים וזאבים. כל אחד מאתנו היה רוצה להניח את ראשו היכן שהוא, כל אחד היה רוצה שתהיה לו מאורה קטנה וחמימה. אבל אין מנוחה לבני האדם. כל אחד מאיתנו שגה אי פעם באשליה שהוא יוכל לישון בשקט, שיחוש בטחון, שתהיה אמונה בלבו ותשרה עליו שלווה. אבל כל הדברים שבטחנו בהם בעבר התנפצו, ולא יכולנו למצוא מנוחה.

וכבר יבשו דמעותינו. מה שנגע ללבם של הורינו אינו נוגע ללבנו כלל. הורינו וכל המבוגרים מאתנו מבקרים אותנו על הדרך שבה אנו מגדלים את ילדינו. הם היו רוצים שנשקר לילדינו כמו שהם שיקרו לנו. הם היו רוצים שהילדים ישחקו בצעצועי פרווה בחדרים נאים צבועים בורוד, שעצים וארנבים מצוירים על קירותיהם. הם היו רוצים שנרפד במעטי-מסווה ובכזבים את ילדותם, שנסתיר מפניהם בקפידה את האמת במערומיה. אך אנחנו איננו יכולים לעשות זאת. איננו יכולים לנהוג כך בילדים שהערנו באישון לילה והלבשנו ברעד בחשיכה, כדי לברוח או כדי להתחבא או מפני שצפירת אזעקה קרעה את השמיים. איננו יכולים לנהוג כך בילדים שראו את הבהלה והאימה נשקפות בפנינו. איננו יכולים לספר לילדים האלה שמצאנו אותם מתחת לכרובית או לומר להם שמי שמת נסע רחוק".

כשישים שנה חלפו מאז נכתבו הדברים. אנחנו ממשיכים לצבוע חדרי ילדים בעננים תכולים, ולרפד את מיטתם בחיות פרווה רכות. אנו ממשיכים לספר להם לפני השינה אגדות המלאות במכשפות רעות, זאבים האורבים ביער לכיפות אדומות, ממלאים את דמיונם באימהות חורגות ואבות נוטשים, המפקירים את ילדיהם ביער. כך ובו זמנית, לצד מעטה דק של רכות, מתקיימת ההכחשה ומתקיים העיסוק ברוע.

Lullaby / Tom Waits

Sun is red; moon is cracked
Daddy's never coming back
Nothing's ever yours to keep
Close your eyes, go to sleep
If I die before you wake
Don't you cry, don't you weep

Nothing's ever as it seems
Climb the ladder to your dreams
If I die before you wake
Don't you cry, don't you weep
Nothing's ever yours to keep
Close your eyes; go to sleep

אבא שלי חגג לפני שלושה שבועות את יום הולדתו השמונים ושמונה. בתקופת מלחמת העולם השנייה הוא נלקח למחנות עבודה של ההונגרים, ואחרי המלחמה למחנה שבויים בסיביר. אשתו ושתי בנותיו הפעוטות, הוריו וחמישה מעשרת אחיו נרצחו על ידי הגרמנים. אבי מספר על התקופה שקדמה למלחמה ועל החלטתו שלא לרדת מהרכבת שחלפה על פני ביתו הישן לכשנודע לו שאיש לא שרד. על תקופת המלחמה ומה שעבר עליו בה, אין הוא מוכן לדבר. הוא אומר לי וחוזר ואומר שאדם אינו מספר לאחר, ואפילו לא לבנו, על רגעי השפלתו.

בספטמבר שנה שעברה השתתפתי בסדנת group relations, שנקראה "עיצוב העתיד דרך התעמתות עם העבר: גרמנים, יהודים ואחרים שהושפעו". הסדנה, בחסות אפק, התקיימה במלון קסום בהרי הטרודוס שבקפריסין. למפגש הזה לא היה קיום ללא המפגש האחר של הורינו. הפתיע אותי מספר הנשים הגרמניות שנולדו מיד אחרי המלחמה, ובחרו לא להביא ילדים לעולם.

אני התגעגעתי הביתה.  

 
צור קשר מהיר
שם
טלפון
מייל