" /> Ofek Groups - אלימות, טראומה וריטואלים
אלימות, טראומה וריטואלים
גבי בונויט

סרטו של הבמאי לארס פון טרייר "דוגוויל", מתאר אשה רדופה המגיעה לכפר קטן ושליו ומוכנה להעניק מחסדיה לתושבי הכפר בתמורה למחסה שתקבל מהם. האשה נעה כקדושה בין בתי הכפר ואנשיו תוך שהיא מנקה בבית אחד, עוזרת לבשל בבית שני ומקשיבה לאדם זקן בבית שלישי מבלי שתבקש מאום לעצמה. בהדרגה מתפתח יחס אלים ביותר כלפיה, המגיע לשיאו בכך שאונסים אותה. כיוון שאיני רוצה לפגוע בהנאתכם מהסרט אותו אני ממליץ בכל פה לראות, אומר רק שהאלימות מתפתחת לקראת סוף בלתי נמנע.

קיימות לפחות שתי אפשרויות כיצד להבין את התהליך הבלתי נמנע של אלימות אכזרית, מנצלת ומשפילה כלפי האשה.

אפשרות אחת היא לומר שאדם ההופך את התנהלותו וקיומו לקדושים גורם לכך שיווצרו סביבו אלימות וזעם. היותו של אדם נקי מכל רבב מנכרת אותו מאנושיותו והופכת אותו לדמות אלוהית. הפיכתו של אדם לדמות אלוהית הופכת את הסביבה לפוגעת ונקמנית, כאילו זו אומרת לו בהתרסה: "אתה אלוהים? אז בוא ונבדוק את קדושתך דרך המעשה האלים". במובן זה, להיות קדוש זה להיות מעונה. זוהי אפשרות אחת להבין את האלימות שנוצרה סביב ישו וז'אן דארק (מאוחר יותר אחזור לפרשנות זו). במונחים פסיכואנליטיים נוצר פיצול בין הדמות הקדושה לבין הסביבה האלימה. אותה אשה מפצלת את החלקים האלימים שבה, ומפקידה אותם בסביבה. בתהליך זה היא הופכת לקרבן חסר אונים שאינו מסוגל להגן על עצמו.

אפשרות שנייה להבין את סרטו של פון טרייר היא לומר שכוח יכול להשחית וליצור כוח גדול יותר אשר בשלב מסוים הופך להיות אלים. הכוח המוחלט שאין לו גבולות,  אותו מפקידה האשה בידי הסביבה, הופך   בסופו של דבר את הסביבה לאלימה. כך גם ניתן להבין את האכזריות שמתפתחת לעתים בין חיילי המחסומים לבין התושבים הפלסטינים שעוברים בהם.

הסרט התיעודי "עדויות", שהייתי בין יוצריו והמראיין הראשי בו, עוסק בריאיונות עומק של חיילים ששירתו באינתיפאדה הראשונה שהחלה בדצמבר 1987. מתוך הריאיונות מתברר שחיילים צעירים, הידועים כמי שאינם מסוגלים לפגוע בנמלה, מבצעים מעשים אכזריים ולא אנושיים.

המפגש היום יומי של החיילים עם אנשים ליד המחסום, תוך כדי חדירה כופה ופולשנית שלהם  למרחבים פרטיים ואינטימיים של אנשים זרים, מאלצת את החיילים לטשטש את פניהם של האנשים מולם הם פועלים. זהו אקט הישרדותי המאפשר לחיילים לבצע את המשימה לאורך זמן. ברגע שפניו של האחר מיטשטשים, מיטשטשת לה הסובייקטיביות של האחר, וזה הופך להיות אובייקט חסר רגשות, מחשבות ופחדים. האחר מאבד את האנושיות שלו, וכך יכול החייל לעשות מעשים שאין הוא מעלה על דעתו לעשותם בסביבתו הטבעית כלפי מישהו אחר.

ואז החיילים מגיעים הביתה... כיצד יספרו מה עבר עליהם? ומה עשו? הם אינם יכולים. זהו עולם אחר. זוהי "פלנטה אחרת", ביטוי בו השתמש אחד החיילים בסרט "עדויות" מבלי שהבין שהביטוי לקוח מתוך עדותו של ק. צטניק הסופר, המתאר את מחנות הריכוז כפלנטה אחרת. הפלנטה האחרת חשפה את אותם חיילים  לאלימות המצויה בהם. הם אינם מכירים אותה בתודעתם. הם מתביישים, הם אינם יכולים לספר להוריהם, אחיהם וחבריהם על האלימות הזאת, והם שותקים. וכך נוצרת התשתית הפוסט-טראומתית שיכולה ללוות אנשים כל חייהם בסיוטי לילה ובסימנים אחרים, כמו צמצום רגשי ותפקודי ואובדן התשוקה. ב-1988, תקופה קצרה לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, פרופסור דן בראון מאוניברסיטת הנגב ופרופסור צ'רלי גרינבאום מהאוניברסיטה העברית הציגו מחקר, בו הראו שהאינתיפאדה פוגעת בחיילים מבחינה מנטלית. התוצאה המיידית הייתה שהצבא השעה אותם משירות המילואים - בבחינת הריגת השליח הורגת גם את הבשורה. ההכרה החברתית שקיימת תופעה כזאת, בה אנשים אשר נחשפו לאלימותם יקראו פוסט-טראומתיים היא אמירה חברתית ופוליטית קשה ובעלת משמעות.

לאחרונה היה ניסיון מצד ארגון "נטל", שמשימתו המרכזית היא לטפל באנשים פוסט-טראומתיים, לשווק פעילות קבוצתית קצרת מועד לחיילים שתוך כדי שירותם באינתיפאדה נחשפו לאירועים בעלי אופי טראומתי. הכוונה היא לאירועים בעלי אופי אלים כזה או אחר. עד כה הייתה היענות מצומצמת, אנשים  אינם מגיעים. מבחינה מערכתית, אותם קורבנות מוצללים אינם נחשפים כי חברה שאינה מכירה באלימותה אינה מאפשרת ליחידים בה שחוו את הפוטנציאל האלים שלהם להיחשף. באפן לא מודע הם אינם יכולים לחשוף את "הסוד החברתי", כפי שילד אינו יכול לחשוף סודות במשפחתו משום שאז ייחשב לבוגד. מימד נוסף הוא מימד הבושה. קיים פער גדול בין האופן בו נתפסים אותם  חיילים על ידי הסביבה לבין האופן שבו התנהלו בפועל, או לפחות כך הם חשים. הפער הזה מייצר תחושה של בושה  וקושי גדול לשתף את הסביבה.

לעניין זה סיפור קצר: לפני כמה שנים, במסגרת שהות בהודו, השתתפתי בריטריט בודהיסטי שנמשך כשבועיים. באחד הימים עסקה המדיטציה בנושא המוות. איתי בחדר היה בחור ישראלי צעיר. באותו לילה, לאחר שכבר נרדמתי, טלטל אותי הבחור, העיר אותי ואמר לי: "תשמע, אני חייב לדבר איתך". הוא ספר לי שאת שירותו הצבאי עשה כקצין באחת מיחידות המסתערבים, ושפתאום עכשיו לאחר המדיטציה, הוא הבין שהוא רצח. אין הוא יודע מה לעשות עם ההבנה הזאת, הרי הוא קיבוצניק בעל עקרונות ואדם מצפוני שצריך להתמודד עם הידיעה הקשה הזאת. ברור שהידיעה הזאת סדקה את לכידותה של המערכת הנפשית של הבחור והוא אינו יודע כיצד להתמודד עם הסתירה הקשה בין האופן שבו הוא תופס את עצמו לבין מה שעשה.

אתייחס בכמה מלים לתהליך שעברו החיילים במהלך ההתנתקות מחבל עזה. עדיין מוקדם לנסות ולהבין מה המשמעות החברתית, הפוליטית וההיסטורית של תהליך זה. אחת השאלות שנשאלו הייתה האם ייתכן שאותו יחס מבליג, מאופק ומכיל של החיילים כלפי המתיישבים יכול להיות מיושם גם כלפי הפלסטינים בשטחים. אינני  סבור כך, משום שאינני חושב שמערכת היחסים בין החיילים לבין הפלסטינים  מושתתת על אותן הנחות יסוד המתקיימות במערכת היחסים בין החיילים לבין המתיישבים. יתרה מזאת אינני בטוח שניתן לאורך זמן לקיים סוג כזה של התנהלות כפי שהיה כלפי המתיישבים. התנהלות כזאת דרשה משאבים מערכתיים ומנטליים עצומים. השקעה כזאת אינה אפשרית לאורך זמן.   

כמה משפטים על מה היא טראומה: מקורה של המלה "טראומה" בשפה היוונית ומשמעותה היא: פצע, חדירה ושבירה של העור. ניתן לומר שכפי שהפצע קוטע את רצף העור כך הטראומה יוצרת סדקים ברצף תפיסת האדם את עצמו. אותם חיילים פוסט-טראומתיים  אינם מסוגלים לעכל ולתפוס כחלק מהם את הצדדים האלימים שלהם כפי שבאו לידי ביטוי בשירותם הצבאי. כך נוצר הפצע הטראומתי שאינו מאפשר הפנמה של האירוע האלים והפיכתו לחלק מתפיסת העצמי של אותם חיילים. פרויד עבר שינוי בהתפתחות התיאורטית שלו. מדגש על טראומה ילדית שנגרמה ממקור חיצוני ועיקרה בפיתוי, הוא עבר להדגשת  הטראומה שנגרמת מאירוע עכשווי המקושר באופן אסוציאטיבי לפנטזיות מוקדמות הקשורות לעירור דחפי. התפיסה הפסיכואנליטית הקלסית מדברת אם כך עלINTERNAL TRAUMA , טראומה המתרחשת בפנים, בין היבטים שונים של הנפש, והעיסוק בטראומה החיצונית מוגבל. GROTSTEIN (1990) מדבר על אירוע שאי אפשר להכילו, אבל גם לא ניתן להתנגד לו. האירוע המנטלי הזה גורם לדיסאינטגרציה מנטלית  שמביאה בעקבותיה לחוויה של מוות מנטלי. 

 הגישה הפסיכואנליטית הממקמת את הטראומה בין ישויות בתוך הנפש, מתכחשת לעובדה שטראומה יכולה להתרחש במפגש בין אדם לבין הסביבה. יתרה מזאת, הטראומה היא לא רק מנת חלקו של הקרבן המנוצל אלא גם של האובייקט האלים הנחשף להיבטים חשוכים ואפלים באישיותו. החשיפה מתרחשת בסביבה שאינה מאפשרת לאדם האלים להגן על עצמו מפני הפוטנציאל האלים שבו. כך הוא הופך לקרבן של אלימותו, ושל חברה או סביבה שאינה יוצרת תנאים שיאפשרו לאדם לשמור על עצמו מפני אלימותו.

אלימות אינה מתרחשת רק במקומות מנוכרים של זרות ואויבות, אלא גם בין אנשים קרובים שיחסיהם קשורים לאינטימיות ואהבה. האלימות בגלגוליה האכזריים והטרגיים ביותר מתרחשת בין אנשים קרובים או במערכות יחסים קרובות. היא מתרחשת לעתים בין אנשים שבהם פוטנציאל האהבה הוא הגדול ביותר, כמו בין בני זוג או בין הורה לבין ילדו.

כמה מלים על המושג והמלה" אלימות". המלה אלימות מתחילה באותה אות בה מתחילה המלה "אהבה" ומסתיימת באותה אות בה מסתיימת המלה "מוות". הביטוי הקשה: "עזה כמוות האהבה" (שיר השירים) מקפל בתוכו את שני הקצוות. בקצה אחד - המשאלה לאינטימיות, קרבה ומגע, ובקצה השני צלה השחור והמאיים של האהבה, שהוא השנאה, הנוטה לעתים קרובות להיות אלימה ורצחנית. על רקע תיאור כזה אין זה מפתיע שהצייר הסוריאליסטי סלוודור דאלי, שהושפע רבות מהתפיסה הפסיכואנליטית, טען שההתגשמות האולטימטיבית של האהבה היא  הקניבליזם אשר מכיל בתוכו את אותו מיזוג מטורף של אהבה ורצחנות.

מדוע קיימת זיקה כה הדוקה בין אהבה לבין אלימות? ומהו החוט המקשר בין שני ביטויים אנושיים כל כך רחוקים זה מזה? לדעתי  המפתח להבנת העניין טמון במלים: חוסר אונים -helplessness , נואשות -  despair, ובושה - shame. לדעתי, רגע לפני הופעת האלימות יש תחושה קשה של חוסר אונים, נואשות ובושה. כשתחושות אלו מופיעות בעוצמה גדולה קיימת חרדה שהמערכת הנפשית תקרוס. קיים איום קיומי שגורם לתגובה אלימה, המופיעה יחד עם איבוד שליטה ואיבוד היכולת לסימבוליזציה ושפה. תהליך זה יוצר טשטוש של האחר כסובייקט. ביון אומר שאלימות של מתבגרים היא הדרך להתכחש לחוסר האונים, ותגובת האלימות היא מעין היפוך של הפסיביות והרגרסיה. לדעתי אין כמו אדם אהוב שיכול להביא אותנו למקומות אלה. אם כך, ואם נחבר את מה שאני אומר עכשיו למה שאמרתי בתחילת ההרצאה, הרי הבושה היא גם סיבה לאלימות וגם תוצאה שלה. בכל מקרה, במקום שהבושה נמצאת מסתובבת לה האלימות, אם כפוטנציאל ואם כתופעה גלויה.

פרויד, במאמרו משנת 1920, "מעבר לעיקרון העונג", מציג מושג חדש המעורר חילוקי דעות עמוקים עד היום הזה. הוא קורא למושג זה דחף המוות. פרויד גרס שדחף המוות הוא דחף מולד והוא צדו האפל של הליבידו, הדחף המיני שהוא המקור האנרגטי של חיינו. לדבריו, דחף המוות הינו ישות פנימית  שהפונקציה המרכזית שלה היא דיסאינטגרציה והרס. דחף המוות מכוון במקורו פנימה, אבל לעתים הוא מוסט החוצה ואז הופך להיות המניע לכוחנות, שתלטנות והרס. לטעמו של פרויד, כשהליבידו ודחף המוות נפגשים ומתרכבים לישות אחת אנו מקבלים אחד מהשניים: או סדיזם ואלימות כלפי העולם החיצוני, או קווים מזוכיסטים כלפי העולם הפנימי. מעניין הקשר שיצר פרויד בין אלימות לבין מוות. אגב, בוודאי שמתם לב שבמלה אלימות מסתתרת לה המלה מוות: "אלי מות". אחת האפשרויות להבין חיבור זה היא בכך  שהאלימות הפנימית, שפרויד מייחס לה איכויות של פירוק, ממיתה את עצמיותנו ובתוך כך את תודעתנו. אולי בדומה למה שקורה כאשר אירוע טראומתי כמו מוות של ילד חודר לתודעתנו באופן אלים ומאיים להשתלט על עצמיותנו ולהמיתה. מלאני קליין, ממשיכתו של פרויד, לקחה את המושג  "דחף המוות" צעד אחד קדימה. בהתייחסותה לפוזיציה הסכיזופרנואידית, היא טענה שהפחד מהתפרקות מביא לשימוש במנגנוני הגנה פרימיטיביים כמו הכחשה, השלכה ופיצול. השימוש במנגנונים אלה נובע בעיקר מהחרדה שהשארת אותו גורם מפרק בפנים עלולה להביא למוות נפשי. זוהי התשתית שעליה נבנית האלימות.  אומר שוב: לגבי אנשים מסוימים הביטוי האלים הוא הדרך היחידה המאפשרת להם להגן על עצמיותם מפני התפרקות, ובכך הם מצליחים לשמור על לכידות מנטלית. זהו ביטוי קונקרטי ולא מטפורי לכוח האלים והמפרק שמקנן בנפשם. כאמור, האלימות, בגלל איכויותיה הפרימיטיביות, לא עברה תהליך של הסמלה למלים, היא באה במקום שאין בו מלים, ולכן היא מערבת כל כך הרבה חוסר אונים שקיים במקום זה. המשפט: "כשמדברים אז לא יורים" מקבל בקונטקסט הזה משמעות נוספת.

בעולם הפסיכואנליטי קיים ויכוח בין ממשיכיו של פרויד לגבי מקורות האלימות. מלאני קליין, טענה כי קיימת בנו ישות מולדת אלימה בעלת איכויות פרימיטיביות, שבאה לידי ביטוי בתופעות של קנאה, חמדנות ושנאה. זרמים אחרים, כמו תיאורית העצמי של קוהוט, טענו שתופעות אלימות מופיעות רק כתוצאה מחסך או כשלים אמפטיים לאורך ציר ההתפתחות האנושית. בעצם ניתן לומר שיש כאן שתי תפיסות לגבי טבעו של האדם: האחת פסימית ביסודה, שקיבלה חיזוק עצום בעקבות מלחמת העולם השנייה והשואה, ומולה תפיסה הרבה יותר אופטימית, המאמינה בכינון עצמיותו של האדם דרך סולידריות אנושית, אחריות אתית ואמונה בטוב.    

אני כשלעצמי איני בטוח שיש סתירה בין שתי תפיסות אלה, וזאת משום שגם התפיסה הפסימית מאפשרת תיקון עליו אדבר יותר מאוחר. יחד עם זאת, אין ספק שסביבה אלימה, מדכאת, נוטשת ונקמנית, יוצרת תשתית תגובתית אלימה, המהווה בין היתר, גם מראה  לאלימות שקיימת בסביבה, וגם תוצאה שלה.

מוות שנגרם בנסיבות אלימות אינו מאפשר לעתים קרובות עבודת אבל. כך הופך אדם המתאבל על מותו של קרוב לבעל תסמונת פוסט-טראומתית, וכך הופכת חברה, שבה מתרחשים אירועים אלימים המערבים בתוכם מוות לחברה פוסט-טראומתית. אחד הסימנים למצב פוסט-טראומתי הוא כשחברה עוקרת ומנתקת את המשמעות הרגשית מהריטואלים הקשורים למוות. אתייחס לכך מאוחר יותר בהרצאה.

אעבור עתה לכמה דוגמאות שממחישות את התגובה המכחישה של  החברה לגילויים של אלימות.

חודש דצמבר 2002, גשם בחוץ. ברדיו מודיעים על מציאת גופתה של הודיה קדם שנרצחה על ידי אביה. תוך כדי האזנה לידיעה אני מבין שהמשטרה ידעה למן ההתחלה שהודיה נרצחה על ידי אביה. כך שלמעשה אותם אלפי מתנדבים שחיפשו יום ולילה את הודיה בתקווה למצוא אותה חיה, חפשו למעשה אחר גופתה. כאב וזעם מתרוצצים בתוכי בערבוביה, גם על הרצח, אבל גם על תחושת הרמייה וההסתרה. ברור לי שהיו סיבות להסתיר מהציבור את המידע הזה - אולי קיוו שהאב יפליל את עצמו ואולי קיוו שהוא יוביל אותם לקברה, אבל תחושת הרמייה לא הרפתה ממני. באותו יום תוך כדי נהיגה במכוניתי הקשבתי לתכנית "יש עם מי לדבר" בגלי צה"ל. הדובר הראשון רצה לשתף את המאזינים במסקנות שהסיק מרצח הודיה. לדבריו תופעת ההתנדבות הרחבה מצביעה יותר מכל על הדאגה האינסופית שאנחנו כעם דואגים לילדינו. הנה היעלמותה של תינוקת בת פחות משנתיים גוררת אחריה גל התנדבות כה גדול. צריך לומר שבמקביל להיעלמותה של הודיה נעלמה ילדה פלסטינית במזרח ירושלים ומספר המתנדבים שחיפשו אחרי נור, הילדה הפלסטינית, היה קטן מאד. הדובר הישווה בין מספרי המתנדבים בשני האירועים, ומסקנתו הייתה שאנו, בניגוד לחברה הפלסטינית, דואגים דאגת אמת לילדינו.

כאן ברצוני לציין כי בארבע השנים האחרונות מספר הילדים שנפגעו ממעשי אלימות עלה באופן ניכר, ומספר הנשים שנרצחו על ידי גברים בשנים האחרונות גם הוא הגבוה ביותר מאז קום המדינה. האם באמת אנו שומרים על החלקים היותר פגיעים של החברה? לפתע הבנתי כי  גל ההתנדבות הגדול היה מעין כיסוי לרגש האשמה הקולקטיבי  של החברה הישראלית על הפקרתם של הפגיעים וחסרי ההגנה החשופים באופן חסר תקדים לאלימות רצחנית.

החיבור הקשה כל כך המתקיים במקומותינו בין מוות לבין אלימות יוצר הכחשות, השלכות, ותהליכים של פיצול והדחקה באופן שאינו מאפשר לנו להתבונן במוות ולהפכו לחלק בלתי נפרד ממה שאנחנו. התחליף התרבותי והחברתי לכך הוא אוסף של ריטואלים שלגבי רבים איבדו את משמעותם הרגשית ומתוך כך הם מחליפים  את הזיכרון ואת ההטמעה של חווית המוות לתוכינו.

החודרנות של המצלמה בהלוויות, כמו גם בתהליך ההתנתקות, עמוק אל תוך עולמם הכואב והכאוטי של האבלים, יחד עם הבלבול בין הפרטי לבין הציבורי, בין האישי לבין הפוליטי, הופך את הכאב למטבע עובר לסוחר.

לפני כמה שנים היה רצח, וניסיון לרצח, של זוג תיירים אנגליים בכביש הערבה. דניאל עוקב נתפס, הודה ברצח וטען להגנתו ששירותו בצבא ביחידת רימון, שהייתה יחידת מסתערבים שעסקה בחיסול, הפכה אותו לפוסט-טראומתי. כך נוצרה אצלו הפרעה נפשית הגורמת לו להיות מסוגל לרצוח מישהו באופן אוטומטי, ללא שום תודעה ותובנה למעשה בעת התרחשותו. אני יודע, מתוך מפגש עם בחורים ששירתו ביחידות של מסתערבים בצה"ל, שתופעות כאלה קיימות. אנשים אלה, ברגעים מסוימים, במצבים רגשיים מסוימים,  מסוגלים לפגוע ללא סיבה ומניע מודעים. במונחים קבוצתיים, על פי תפיסתו של ביון, אנו שולחים  אנשים אלה ומפקידים אצלם, כשליחינו וכבאי-כוחנו, אלימות ללא גבול, כפי שמתאר אותו קצין שפגשתי בריטריט בהודו. (השימוש במושג "ללא גבול" נובע מאופי משימתם היוצר מרחב שאינו תוחם גבול ברור בינם לבין האויב). מה המשמעויות החברתיות והפוליטיות להכחשה ולהשלכה של האלימות המקננת בנו ובבאי-כוחנו, מבלי שנוכל להודות בקיומה, מבלי שנוכל להרגיש בעלות עליה? האם ישנה אפשרות להכיל את המוות מבלי שנפנה מקום לאלימות שבנו?

לפני כחודשיים עלה החייל עדן נתן זאדה לאוטובוס שהיה מאוכלס בתושבי שפרעם, פתח עליהם באש ורצח שלושה מהם. לאחר האירוע התברר שבמערכת הביטחון היו עשרות התראות. כיצד ייתכן שלא הבחינו בסכנה? האם לזהות אותו כרוצח פוטנציאלי היה קרוב מדי, מפחיד מדי? האם המשמעות היא להכיר באלימות שנמצאת בתוכנו? ההכחשה הזאת חוזרת על עצמה פעם אחר פעם, כפי שהיה עם יגאל עמיר ועם ברוך גולדשטיין. לכן אין זה מפתיע שעדן זאדה הוכרז על ידי העיתונות כחולה רוח וכמשוגע, כפי שאביה של הודיה קדם נקרא "מפלצת", וזאת בניסיון להרחיק את האלימות אל מקומות לא שפויים, מפלצתיים, אל מעבר לגבול, אל עולמות אחרים שאין לנו חלק בהם. ואני למדתי שבמחקרים התגלה שאנשים שעברו אשפוז הינם בדרך כלל פחות אלימים מהאוכלוסיה הנקראת " נורמלית".

נזכרתי בעצומה של אנשי בריאות הנפש בעיתון "הארץ" שהייתי שותף לכתיבתה ולפרסומה. ברור שבפרסום העצומה לא רק שויתרתי על העמדה הניטרלית המקובלת על חלק מהעולם הפסיכואנליטי,  אלא גם קבעתי שיש קשר בין עמדתי הפוליטית לבין עמדתי הפסיכואנליטית, שלא ניתן להפריד בין השניים, כפי שלא ניתן להפריד בין האלימות וביטוייה החברתיים לבין האלימות וביטוייה בעבודה הקלינית שלנו. בעצומה הבענו מחאה על השפה האלימה והנקמנית שהשתלטה על חיינו, שפה שפוצעת ושורטת בנו ללא רחם ושאין בה לא תוחלת, לא פתרון ולא תקווה. על העצומה חתמו כ-300 מטפלים מכל הארץ. נדהמתי מהעובדה שהעצומה לא עוררה שום הד ציבורי, שום דיון ציבורי לא התפתח, רק דממה מעיקה. מתקיימת כאן הכחשה והשלכה של האלימות המקננת בנו על עמים אחרים ועל אובייקטים אותם אנחנו מקיאים מקירבנו. אביה של הודיה כונה בתקשורת "מפלצת" וכך הפסיק להיות בן אנוש. האם בכך לא נמתח גבול בלתי עביר בינינו לבינו? ובכך נותקנו מהפוטנציאל האלים הגלום בנו? האם אין כאן ניסיון נואש להרחיק מאיתנו את ההבנה השנואה באשר לאלימות והנקמנות שמקננות בנו? האם אין כאן ביטוי לאשמה הקולקטיבית על הקרבן שאנו מקריבים ועל חוסר האונים שלנו מול כוחה ההרסני של האלימות? ביום שמציין את יום האשה הבינלאומי נערכה עצרת ברחבת הסינמטק בתל אביב תחת הכותרת: "נרצחה על רקע כבוד המשפחה". הלכתי לעצרת, לא היו שם יותר מ-200 אנשים. האם אין בנתונים החלקיים האלה כדי להתבונן במראה ולהיבהל?

נחזור פעם נוספת למוות שנגרם בנסיבות אלימות:

אלימות, והמוות שמלווה אותה, הפכו להיות חלק בלתי נפרד מחיינו, ומלווים אותנו בכל דקה ודקה בחרדה לילדינו, בעבודתנו, בחדשות ובחלומות שאנו חולמים בלילה. לעתים יש הרגשה שהמוות איבד את משמעותו. המשפט הנורא "במותם ציוו לנו את החיים" אינו מרפה ממני לרגע. הרי משמעותו של המוות נגזרת מן החיים, ולא להיפך. פולחן המוות האלים הינו חור שחור שההתנהלות בתוכו הינה פרדוכסלית: כאילו מכירים בקיומו אך בעצם מכחישים את משמעותו הרגשית דרך ריטואלים ומשפטים ידועים מראש.

כמה מילים על ריטואל. הריטואל הינו אירוע בעל אופי טקסי שמייצג מערכת ערכים תרבותית, השקפת עולם וכן הקשר רגשי שיוצר רצף היסטורי. קודם לריטואל נוצרת המשמעות. הריטואל הוא המרחב שמתחזק את המשמעות. למשל ה-SETTING של הטיפול הוא המרחב שבתוכו מתקיימת המשמעות של הטיפול, כמו גם טקסי האבלות המקיימים בתוכם את משמעות המפגש האישי שבין החיים והמוות. ריטואל שנפרד ממשמעותו הופך להיות כפייתי, לעגני ומזויף. יתרה מזאת, ריטואל מנותק ממשמעותו הופך להיות סוג של מחסום שאינו מאפשר לגעת במשמעות הרגשית ממנה נובע הריטואל. זהו הגולם שקם על יוצרו. במקום הזה הריטואל מפסיק לשרת את עולמנו הרגשי והערכי ולתחזקו, והופך להיות אוסף של התנהגויות וטקסים משוללי משמעות. 

לדעתי, אחת הסיבות לניתוק שנוצר בין הריטואלים הקשורים למוות לבין משמעותם היא הנסיבות האלימות של מוות. כשנסיבות אלה מתרחשות באינטנסיביות שאינה מאפשרת ליצור את אותו קשר רגשי בין המוות לבין הריטואל - נוצר הנתק. למה הדבר דומה? לאדם כפייתי אשר מקיים מערכת טקסים אשר ניתקו את עצמם מישותו ומקיומו הרגשיים.

כשמראיינים פוליטיקאי לאחר פיגוע עם נפגעים הוא תמיד יפתח את דבריו במלים: "בראשית דבריי הייתי רוצה לשלוח תנחומים למשפחות". זאת דוגמא למשפט טכסי, שאמור לבטא השתתפות והזדהות עם כאב  אינסופי, אבל בעצם המשפט הזה הוא כרטיס כניסה שאחריו יוכל הפוליטיקאי לומר כל מה שיחפוץ. 

הקושי להיות עם המוות ומשמעויותיו הופך להיות גדול שבעתיים במרחב ובאקלים האלימים שבהם מנגנוני ההגנה הפרימיטיביים תופסים את מקום החיפוש אחרי המשמעות, ההתבוננות והאחזקה. ההתבוננות תעמת אותנו עם האחר בתוכנו, האחר האלים. שמואל ארליך במאמרו "אחרות, גבולות, ודיאלוג - הרהורים" (2001) אומר: "האחר הוא ישות נבדלת ומוגדרת, הממוקמת בסובייקט או בזולת שהם שונים ונבדלים מן העצמי, בעוד שבפסיכואנליזה, האחר מצוי בשתי הישויות - בזולת האחר ובאני הלא מודע". ההתבוננות הפסיכואנליטית מעמתת אותנו עם האחר, עם ההיבט הלא מודע שנושא בתוכו  אלימות לא מעטה. עצמיותנו אינה שלמה כל עוד אין היא נותנת מקום לקיומו של האחר. במובן זה המוות האלים הוא האחר השנוא. הסופר דויד גרוסמן טבע  את מושג ה- INTRAUMATIC, הוא התכוון לחברה הישראלית החיה במצב של טראומה מתמשכת. האלימות המתמשכת, פיגוע שרודף פיגוע, החרדה המתמדת מפני הפיגוע הבא הופכים אותנו לחברה העסוקה בהישרדות מול רצף האירועים האלימים. זהו מצב שאינו מאפשר התבוננות ותובנה, ומתוך כך הפנמה וזיכרון אינם אפשריים. לכן איננו יכולים לראות את החלק האלים בתוכנו, כחלק מתהליך העיבוד של הטראומה.

      

VARVIN (Silverman 2004) טוען שמציאות הרסנית, יחד עם מצבים של דה-הומניזציה, יוצרים פיצול בין חלק אידיאלי וטוב לבין חלק רע ואלים, שאיננו יכולים להודות בקיומו. ורוין נותן הסבר נוסף לקשר בין סביבה אלימה לבין מציאות פנימית שאינה יכולה להכיל את ההיבט האלים של המציאות ועל כן משתמשת בפיצול והכחשה.

כפי שאמרתי בתחילת הרצאתי כשדברתי על הסרט "דוגוויל", קדושה מייצרת אלימות ואלימות מייצרת קדושה. המתאבדים חווים את עצמם כקדושים ואינם מבינים שקדושתם מייצרת סביבם אלימות ורצחנות בלתי נסבלים. הכנסת מרכיבים של קידוש וקדושה לויכוח הפוליטי בינינו לבין הפלסטינים מייצרת אלימות הן כלפי הפלסטינים והן בתוך החברה הישראלית. ומן הכיוון האחר, האלימות הבלתי נסבלת מייצרת, תוך כדי תהליכים של פיצול בין הטוב לבין הרע תוך השלכת הרע והאלים על האחר, את הקדושים מן הצד האחד ואת הטמאים מן הצד האחר.  במלים אחרות, האלימות אינה מאפשרת לזהות גם בנו וגם באחר, את הבו-זמניות שתאפשר לנו לראות את הפרדוכסליות שמתקיימת בתוכנו - שאנו גם וגם, יש בנו מן הטוב ומן הרע, מן האור ומן הצל, מן נדיבות ומן הקמצנות, גם מן האהבה וגם מן האלימות, הן כיחידים והן כחברה.

כל זמן שנשטח את מה שהננו, ולא ניקח בעלות על מורכבותנו על סתירותיה, נשלם על כך בצורת חיים שהבחירה היחידה המתקיימת בהם היא בין להיות קרבן לבין להיות התוקפן האלים, בין אוהב לבין שונא, ובין אור לבין צל .

ובכל זאת, כיצד יוצאים מאותו מעגל של אלימות ונקמנות שמשחזר את עצמו, בעיקר מתוך היעדרן של ההבנה והתודעה?

ב6 באוקטובר 1998 מתיו שפרד, סטודנט בן 21 מאוניברסיטת ויומינג, נקשר לגדר מחוץ לעיירה קטנה בשםLaramie , הוכה והושאר שם מדמם עד למותו. הסיבה ששפרד הוכה למוות הייתה היותו הומוסקסואל. התפתח דיון ציבורי בכל ארצות-הברית שאחת מתוצאותיו היתה מחזה בהפקה של אוף- ברודווי וסרט דוקודרמתי שנקרא "Laramie Project". הסרט מנסה לשרטט את דמותה של עיירה אמריקאית שבתחומה אירע הרצח. הסרט מצביע על הקשר שקיים בין אווירה של אלימות סמויה המתפתחת סביב קונפליקטים חברתיים עמוקים לבין תהליך של דה-הומניזציה כלפי הומוסקסואלים ולסביות. תהליך זה גורם לתפיסה סטריאוטיפית שמוחקת אט אט את המורכבות והאחרות של הומוסקסואלים ולסביות. תהליך זה, דרך שימוש בהגנות מאניות ובהגנות פרימיטיביות של הכחשה, השלכה ופיצול, יוצר את התשתית שמתירה את דמם של אלה שהעדפותיהם המיניות שונות. צריך לומר שבפועל קרה תהליך הפוך בעיירה. בעקבות הרצח והדיון הציבורי שהתקיים אחריו יצאו רבים מתושבי העיירה ההומוסקסואלים מן הארון.

אחד הנאשמים, ארון מקיני, הורשע והתביעה דרשה עונש מוות. לפתע פסע אביו של מתיו שפרד הנרצח, עלה על דוכן העדים ואמר: "אין דבר אותו אני רוצה יותר מאשר לראות אותך מת, מר מקיני, אבל זה הזמן להתחיל את שלב ריפוי הפצע ולהראות רחמים כלפי מי שסירב להראות כל סוג של רחמים". הוא פנה אל התביעה וביקש שלא להטיל עונש מוות על הנאשם אלא שני עונשי מאסר עולם חופפים. הוא פנה אל הנאשם ואמר לו: "מר מקיני, אני נותן לך את חייך לזכרו של זה שלא חי יותר, אני מאחל לך חיים ארוכים שבהם תוכל להודות למתיו עליהם יום יום".

נושא הסליחה והמחילה הופך להיות יותר ויותר מדובר בספרות הפסיכואנליטית הנוכחית. ה-Psychoanalytic Dialogues הקדיש את אחת מחוברותיו האחרונות לנושא זה. כמו כן לא ניתן  להתעלם מהקמתן של וועדות הפיוס בדרום אפריקה על ידי הארכיבישוף דזמונד טוטו.

השאלה הראשונה שנשאלת היא מהם המנגנונים שמאפשרים לבן אנוש לעבור מפוזיציה אלימה ונקמנית לפוזיציה המאפשרת את הסליחה והמחילה.

הייתי רוצה להתעכב במסגרת המצומצמת הזאת על מנגנון אחד. מנגנון רגשי זה מורכב מההכרה הקשה והכואבת שלכל אחד מאיתנו ישנו פוטנציאל אלים, שבתנאים מסוימים יכול לפרוץ החוצה, להפוך להיות דומיננטי ולהניע את פעילותנו המנטלית. תפיסה זאת היא הבסיס לאמפטיה וחמלה, כי הרי מתוך ההבנה שכולנו שנולדנו באותו צלם שיש בו פוטנציאל אהבה, אבל גם פוטנציאל עצום של שנאה ונקמנות, נוכל לסלוח ולמחול על אותן תופעות אצל האחר.

קיימת תופעה שמייחסת לאנשים אלימים סוג של נחיתות. חיים כהן שופט בית המשפט העליון ז"ל אומר בספרו האוטוביוגרפי שהוא "מתעב את היומרה הדמגוגית של עליונות. אין דבר שמפחד אני מפניו יותר מאשר ממעשים הנעשים בבני אדם בתואנת נחיתותם". עלינו להוקיע כל גילוי של אלימות, אך יחד עם זאת מבט מתנשא כלפי האדם או החברה האלימים מסיר אחריות מהאלימות הקיימת בתוכנו.

מלאני קליין טוענת מתוך תפיסתה ההתפתחותית שהעמדה אותה היא מכנה העמדה הדפרסיבית, היא העמדה שיש בה הכרת הפוטנציאל האלים, ומתוך כך היא מאפשרת הכרה בתיקון. הבסיס ליכולת התיקון הינו הכרה באחר ובקיומו, ומתוך כך בפוטנציאל האהבה כלפיו. קליין טוענת שמשאלת התיקון נובעת מתוך הכרת האלימות והאכזריות הפנימיים. יתרה מזאת, לטענתה, התיקון הוא טרנספורמציה של הדחף האלים והנקמני. למעשה, הסבר זה מתקשר לחיבור הבלשני שניסיתי לעשות קודם לכן, בין האות הראשונה של המלה "אלימות" לבין האופן שבו היא מסתיימת (הקשר בין אהבה לבין מוות).  צריך כמובן לזכור שקליין מתכוונת לתיקון הפנימי כלפי האובייקט המופנם אבל נדמה לי שניתן לבדוק את הנחותיה וקביעותיה גם לגבי המפגש עם המציאות החיצונית.

ולסיכום, אנו נמצאים בתקופה אשר מערבת בתוכה התקפה קשה על התפרים של החברה הישראלית. ההתקפה הזאת מתודלקת על ידי תופעות קשות של אלימות נגד כל מה ששונה ואחר. אם לא נמצא מרחבים מתאימים להתבוננות ולראיית המורכבות, הן שלנו והן של מי ששונה מאיתנו, אינני בטוח שהתפרים יחזיקו מעמד ולא ייפרמו. זאת צומת קשה ומכרעת, והאחריות היא גם ברמה האישית וגם ברמה החברתית.

לפני זמן מה למדתי שהמלה גמגום קשורה לגם וגם. הגמגום מתרחש כשה-גם וגם מתבלבלים ולא מוחזקים. הגמגום החברתי שלנו נובע, בין היתר, מהקושי לשאת את האלימות כחלק בלתי נפרד ממהותנו. על מנת להפטר מהגמגום עלינו להכיר בעובדה בלתי נעימה זו.

ביבליוגרפיה:

Bion W. R. Second Thoughts. 1967. New York: Jason Aronson

Freud S. Beyond the Pleasure Principle. 1920

Grossman D. (2004). Death as a way of life: From Oslo to Geneva agreement. translator: Watzman H. Picador. p. 224 .

Hinshelwood R.D. A Dictionary of Kleinian Thought. Free Association Books. 1991

Silverman H. The Middle East Crisis, Int J.Psychoanal.2004, 85, 1265-8.

Tarantelli C.B. Life within Death: Towards a Metapsychology of Catastrophic Psychic Trauma. Int.J. Psychoanal. 2003,84; 915-928.

ארליך ש. אחרות, גבולות ודיאלוג- הרהורים, מתוך: האחר, בין אדם לעצמו ולזולתו, דויטש, בן שושן. 2001

פרויד ז. אבל ומלנכוליה, ליבידו רסלינג ,2002

  

 
צור קשר מהיר
שם
טלפון
מייל