" /> Ofek Groups - שמואל ארליך ומירה ארליך-גינור
שמואל ארליך ומירה ארליך-גינור
 

להיות בברלין

התנסות בקבוצה גדולה בקונגרס הפסיכואנליטי הבינלאומי, ברלין *2007

"....להפתעתי גיליתי שחדר המלון שלי נמצא מעל הבונקר בו היטלר התאבד. לפתע חשבתי: האם כאנליטיקאי עלי להזדהות עם היטלר?"

 "פתאום היתה לי מחשבה מוזרה: היתה לי 'אמא נאצית' כל חיי".

"התביישתי כשראיתי את הדגל של גרמניה. משאלתי היא שבתי תהיה משוחררת מהעומס הזה".

"לא עלה בדעתי לרגע שאני אגיד משהו. אחר כך חשבתי שאני באה ממשפחה ששמרה על שתיקה כל התקופה של הנאצים".

ברצוננו להציג בפניכם התנסות נדירה בכלל וייחודית עבורנו, של עבודה בקבוצה גדולה מאוד. פרט להנאה שבלספר את סיפור המעשה יש לנו עניין מיוחד להביא אותו כאן בפני חברי אפק, כי אם יש מקום בו ניתן לעורר שאלות ומחשבות על התנסות כזו, זה המקום. תחילה נציג את העבודה ולאחר מכן נדון באירוע הספציפי, ונתייחס לעבודה בקבוצות גדולות מאד בכלל.

הקונגרס הבינלאומי של האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית בברלין, שהתקיים בקיץ 2007, היה הפעם השניה שקונגרס פסיכואנליטי התקיים בגרמניה שלאחר המלחמה, שלאחר השואה. 22 שנים עברו מאז התקיים הקונגרס הראשון בגרמניה שלאחר המלחמה, בשנת 1985 בהמבורג. זמן קצר לאחר הקונגרס בהמבורג כתבו חברי אפק רנה מוזס-הרושובסקי ורפאל מוזס מאמר בו הצביעו בצורה נוקבת על מה שהם כינו "צורה של הכחשה" (1986). הם דיברו על תחושה חמקמקה אך מוחשית שהנושא הלוהט של הנאציזם והשואה טוייח כיוון שלא היתה לגביו שום התייחסות ישירה או זמינות רגשית. הם ייחסו את ההכחשה לחשש של המארגנים, שאמנם רצו לתת לנושאים אלה מקום, אך נרתעו מהאפשרות של האשמה פוטנציאלית בקנה מידה גדול שתגרור התגוננות באותו סדר גודל, כך שייתפתח תהליך הרסני. היתה זאת אפוא הזדמנות מוחמצת. רפאל ורנה היו אולי הראשונים לשים את האצבע על ההחמצה, אך לא היו היחידים שחשו כך.

נראה שהמהלך של הקונגרס בהמבורג - ההכחשה, ההחמצה ומחיריהן, היו במחשבתם של המארגנים של הקונגרס הנוכחי. החל משלב מוקדם התייעצו עם עמיתים, ובכלל זה אתנו, על רצונם לאפשר הפעם ביטוי מלא למשמעות המיוחדת של קונגרס פסיכואנליטי המתקיים בברלין. הדבר השתקף כבר בבחירת הנושא של הקונגרס:Remembering, Repeating and Working Through in Psychoanalysis and Culture Today  ("הזכרות, חזרה ועיבוד בפסיכואנליזה ובתרבות היום"). הדבר השתקף גם במספר הרב של פאנלים והרצאות שעסקו בשואה ובשנות מלחמת העולם השניה. הצגות לא מעטות עסקו בחוויות אישיות קשות. עם זאת, המארגנים חשבו שלא די בכך ויש מקום לדרך ישירה יותר, שתאפשר נגיעה בחוויות הרגשיות הצפויות. כמענה לצורך הזה הצענו, תכננו, וניהלנו אירוע תחת הכותרת: "Being in Berlin". האירוע התקיים במשך שעה כל בוקר בשלושת ימי הקונגרס, במקביל לקבוצות הדיון שהתקיימו לאחר ההרצאות המרכזיות. האירוע הזה התפתח להיות אירוע בעל בולטות גבוהה ועוצמה חווייתית ייחודית.

נתאר עתה את האירוע, החל משלב התכנון ועד התפתחותו במרחב ובזמן של הקונגרס. תגובות רבות מאוד שקיבלנו במהלך הקונגרס ואחריו עודדו אותנו לכתוב ולדבר על ההתנסות הזו. הכתיבה וההרצאה מהוות עדות והכרת תודה לפתיחות הבלתי רגילה של אנשים שנתנו בנו אמון לעשות את האירוע ולהיות בו.

תכנון ועיצוב

מספר התנסויות רלבנטיות קודמות עזרו לנו בתכנון האירוע ועיצובו: ניסיוננו בתכנון וניהול סדנאות של יחסי קבוצות; הניסיון שלנו כיועצים לקבוצות גדולות בסדנאות אלה; ובעיקר הניסיון המתמשך  שלנו בעבודה בסדנאות של גרמנים-ישראלים/יהודים, שם פגשנו את הכאב והאשם הבלתי-נסבלים של כל קבוצה, כמו גם את הרצון לגעת, לחקור ולנוע הלאה.

השיקול העיקרי שלנו היה שיש צורך באירוע שיהווה מיכל למחשבות, רגשות והרהורים שצפוי שיהיו אצל משתתפי הקונגרס, אשר באים ממקומות ומרקעים שונים ומגוונים, בזמן ומתוך "היותם בברלין". החלטנו שהאירוע יהיה במבנה של קבוצה גדולה פתוחה שתיפגש כל יום באותה שעה בגבולות מוגדרים היטב של מקום וזמן. שלושתנו (הרמן, שמואל ומירה) נשמש מנחים ובכך נספק את תנאי הגבול וההכלה הנחוצים.

בתחילה חשבנו לקרוא לאירוע: "לבוא לברלין" (Coming to Berlin), מתוך המחשבה כי הבאים יפגשו בחוויות רגשיות שעליהן ירצו לדבר. לא חשבנו על צורך מקביל אצל הגרמנים. ממספר הערות אגב הבנו שעבור הגרמנים תפקיד המארחים אינו פשוט כלל ועיקר. בעקבות הבנה זו שינינו את הכותרת ל"להיות בברלין" (Being in Berlin). בכל קונגרס יש חוברת בעובי ספר, בה מופיעים האירועים של הקונגרס; תוכן החוברת מופיע באתר הקונגרס. התייחסנו אל מה שכתוב בתוכנית כאל המשימה הראשונית והחוזה עם המשתתפים הפוטנציאליים. הנוסח הבא הופיע בפרסומים:

להיות בברלין

מטרתם של מפגשים יומיים אלה היא לשמש מיכל למחשבות על החוויה של להיות בברלין, וזאת במסגרת קבוצה גדולה. עבור רבים, מארחים ואורחים כאחד, להיות כאן אינו אירוע נייטרלי של ביקור בעיר מפורסמת, חשובה ומעניינת ובעלת היסטוריה עשירה. במהלך הקונגרס תשומת הלב של המשתתפים מופנית לחשיבה ולעבודה פסיכואנליטית. מיקוד זה יכול להיות מאוד סוחף ולהסיט הצידה רגשות אישיים וסובייקטיביים. מפגשים אלה מציעים הזדמנות לכל מי שרוצה לקחת פסק זמן, להרהר על ההתנסות של "להיות בברלין" ולשתף במחשבות ורגשות אישיים.

יועצים: שמואל ארליך, מירה ארליך-גינור, הרמן בלנד

ספקות, חששות והתנגדויות

כמה נושאים העסיקו אותנו לפני תחילת האירוע:

1. שאלת ההסמכה לעשות את העבודה;

2. הפצת הידיעה על האירוע;

3. הקושי הטבוע בעבודה בקבוצה גדולה.

1. שאלת ההסמכה (authorization) היא שאלה מהותית: בדומה לטיפול, צריך שתהיה למשתתפים תמונה של המסגרת (setting) בה יעבדו וייטלו תפקידים. הרגשה של הסמכה בתפקיד נובעת בדרך כלל ממנדט או חוזה ברור. חוזה זה מעוגן במבנה בו מקור הסמכות וחלוקתה ידועים. מבנה הארגון ומקור הסמכות יכולים להיות היררכיים: ההסמכה יכולה לבוא מלמעלה או מלמטה, או אופקית, כאשר היא נובעת מקבוצת השווים. בסדנת יחסי קבוצות שאלת ההסמכה היא חלק ממבנה האירוע והיא מתבטאת בחוזה ברור (חוברת הסדנא) עם הבאים לעבוד במסגרת הסדנא. איך ניתן לעשות משהו דומה במסגרת קונגרס עם אלפי משתתפים? כיצד ליצור מצב בו המשתתפים ירגישו שהם יכולים למסור עצמם בידי משתתפים אחרים ובידי היועצים באופן שיאפשר להם להשתתף ולדבר בחופשיות ובכנות?

2. נושא היידוע מעשי יותר באופיו. במסגרת תוכנית הקונגרס הופיע תיאור האירוע וניתן היה למצוא אותו שם. אבל האירוע הופיע בדרך לא ברורה ואפילו מוסווית: האירוע הופיע ברשימת קבוצות הדיון שלאחר ההרצאות המרכזיות של הבוקר, כאילו היה אחת מקבוצות דיון אלה. הסיכוי הגדול למצוא את התיאור היה אם עלית עליו בטעות תוך כדי חיפוש משהו אחר. איך ניידע את הרבים על האירוע? אמנם סיפרנו לכמה מכרים, אך זה לא היה מספיק למלא קבוצה גדולה.

שני נושאים אלה - ההסמכה והיידוע - קיבלו מענה בלתי צפוי, שהפתיע אותנו כי לא היה לנו כל מושג עליו מראש, במליאת הפתיחה של הקונגרס. הקונגרס נפתח במליאת פתיחה רבת משתתפים (3000) עם מסך ענק עליו מוקרן הדובר. נשיא האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית (יהודי ברזילאי חם)  פתח את נאומו ביידיש ובאנגלית בהקריאו את "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה...", פתיחה בלתי צפויה ומהממת שחדרה באופן רגשי ומיידי ללב המשתתפים. אחריו נשא דברים יו"ר ועדת התוכנית. הוא ציין שני אירועים ניסיוניים בקונגרס זה, אחד מהם: "להיות בברלין". הוא הזכיר את שמותינו שלנו, שמואל ארליך ומירה ארליך-גינור, והסביר בקצרה מה המשימה הראשונית, כפי שהופיעה החוברת. היה בכך שידור דרמטי ומשמעותי של דבר קיומו של האירוע. לא רק זאת, בתארו את האירוע כאחד האירועים המיוחדים בקונגרס הוא סיפק לנו את ההסמכה החיונית:  בדרך זו הובהר שהאירוע אינו היוזמה האישית שלנו, ושיש לנו גיבוי של מארגני הקונגרס (יש לזכור כי רוב האירועים בקונגרס כזה הם ביוזמת המציגים ועל אחריותם בלבד).

3. לקבוצות גדולות יצא שם שהן בלתי-צפויות וקשות לעבודה. בהגדרה, אלה אינן 'קבוצות עבודה' במובן של ביון, ומדגימות מבחר מגוון ומשתנה של 'קבוצת הנחה בסיסית' (Bion 1961). קבוצות גדולות ידועות כמאיימות על הזהות האישית (Turquet 1975), ונמצאות בכוננות מתמדת להתגייס ולהתקיף אויבים, בין אויבים ממשיים ובין, או בעיקר, דמיוניים (ארליך 1997, 2001). החוויה של ההשתתפות בקבוצה גדולה עשויה להיות פורה ויצירתית, אך זאת רק במידה שהיחיד אינו מאוים ע"י סכנת ההיבלעות וההתמזגות בקבוצה, או שאינו בוחר להתגונן מפני אפשרויות אלה על ידי בידוד ופניה לתפקיד של ה"לא-משתתף" או ה"יחידאי". ההנחיה היא קריטית ויכולה לתרום באופן מכריע לכיוון של עבודה או התגוננות.

מכל זה משתמע שאתגרנו את עצמנו במשימה עתירת סכנות ומוקשים, או לפחות קשיים פוטנציאליים. יש לציין שאין דבר רחוק יותר בתרבות הקונגרסים של האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית מקיומו של "ניסוי" כזה: מתן מקום לאירוע התנסותי. למרות ששמענו על עבודה עם קבוצות גדולות בסדר גודל של מאות משתתפים, אנחנו מעולם לא התנסינו בקבוצות גדולות בסדר גודל כזה, כך שמבחינתנו התחייבה קפיצת מדרגה במעבר מן הנסיון שהיה לנו לנסיון החדש. עם זאת, היו גם כמה מקורות תמיכה: ראשית, האמונה והשכנוע העמוק שלנו שאירוע כזה יכול להיות משמעותי מאין כמוהו בהקשר הנוכחי; שנית, הגיבוי הנעים של מארגני הקונגרס; שלישית, הניסיון שכן היה לנו בייעוץ לקבוצות גדולות, גם אם בתנאים מוגדרים בהרבה; ורביעית, החוויה המלמדת שחווינו עם הכללתה של קבוצה גדולה במבנה של הסדנאות גרמנים-ישראלים/יהודים, למרות החששות הכבדים שקדמו להחלטה זו.

כמו בכל משימה, ההתנגדות היתה חלק בלתי-נמנע מהתמונה. היא אמנם התחפשה היטב ונדרשה עין מנוסה כדי לפענח אותה. גיאורג ברונס, יו"ר ועדת התוכנית, כותב: "....כמובן שהיו חרדות לא מודעות ביחס לקבוצה הזו. למרות שהודעתי על כך בוועדת התוכנית בשלב מוקדם כדי לשמור משבצות של זמן ומקום, האירוע נשמט שוב ושוב מן ה"מסך", עד שלבסוף נעשה קשה וכמעט בלתי אפשרי למצוא לו מקום בתוכנית".

הזכרנו גם שבעוד ששמות המנחים הישראלים/יהודים הוזכרו במליאת הפתיחה של הקונגרס, שמו של היועץ הגרמני הושמט. האם פירוש הדבר שרק עמיתים ישראלים/יהודים יכולים ליזום עבודה מסוכנת זו, ורק בידיהם היא יכולה להיות מופקדת? או שמא ביטאה ההשמטה משאלה של הגרמנים ל'תיקון' עם ועל ידי היהודים, שיתקיים ויומחש אם  האירוע ינוהל על ידי יהודים/ישראלים?

הביטוי הדרמטי ביותר של ההתנגדות היה בצורה בה התנהלה שאלת המקום שהוקצה לאירוע. למרות שהאירוע היה בתוכנית זמן רב מראש, הסתבר שבעוד אותה יחידת זמן שוריינה לכל אחד מהימים (כפי שדרשנו), הרי שלא שוריין מקום, כדי שהאירוע יוכל להתקיים באותו החדר בכל יום. לפי התוכנית שנתנו לנו היינו אמורים "לנדוד" ו"להתנחל" בחדר שונה בכל יום. לא היתה לנו כל היכרות מוקדמת עם סוג החדרים או גודלם, אך כשהגענו נרמז לנו שחלקם קטנים למדי. אך כיוון שלא היתה לנו כל דרך לדעת כמה משתתפים יהיו, לא היה טעם להתווכח על גודל החדרים. מאוחר יותר נראה שהחלטות "מנהליות" על המקום ימשיכו לשחק תפקיד משמעותי בהשתלשלות האירוע.

האירוע

לפני שניגש לנושאים ולתכנים שעלו בשלושת הימים, נתאר מה קרה סביב ודרך נדודי החדרים. כאמור, פיסת "acting" זו מדברת בשם עצמה באופן מרתק.

ביום הראשון מצאנו את עצמנו בחדר קטן שהכיל 25 כסאות מסודרים בשורות מול שולחן הרצאות. סידרנו את הכסאות במעגל לאורך הקירות. צוות המלון התעלם בנימוס מבקשתנו לסלק את השולחן. זמן רב לפני שעת ההתחלה התחילו אנשים לזרום פנימה, כך שתוך זמן קצר נתפסו כל הכיסאות. כשעוד ועוד אנשים המשיכו להגיע, במה שנראה כזרם אנושי בלתי פוסק, התחילה תנועה של הצטופפות כאשר כל מילימטר פנוי נתפס: על הרצפה, על אדן החלון, על השולחן, עם הגב אל הקיר לאורך הקירות, ובמיוחד על סף הדלת. אחד מאתנו, בכל יום מישהו אחר משלושתנו, אמר בתחילת הזמן את המשימה הראשונית כפי שהופיעה בטקסט שבתוכנית הקונגרס. ביום הראשון הדברים נבלעו במהומה שהתרחשה באותה שעה על יד הדלת: המשא ומתן ליד הדלת היה מפחיד ונוראי: בעוד שישים-שבעים הצטופפו באופן לא נוח בתוך החדר, שכאמור היה מיועד לעשרים וחמישה, נראה שהיו פי שניים מהמספר הזה מחוץ לדלת מנסים נואשות לפרוץ פנימה. התפתח כעין מאבק בין שכבות האנשים שעמדו מבפנים לסף ובין אלה שמחוץ למפתן. ניסיונות רפים של האחרונים להסביר שהחדר מלא ושהרעש בחוץ מפריע לדבר בפנים הסתיימו בטריקה קולנית של הדלת. נגמרו המילים, התחילו המעשים. מייד הועלו אסוציאציות של קרון בקר ושל חדר גזים ברגע בו הדלת נסגרת מאחורי האנשים הלכודים בפנים.

כיון שבמסדרונות הקונגרס דובר הרבה על המפגש הראשון אחרי שהתקיים, הודיעו לנו המארגנים שבמקום החדר הקטן האחר שיועד לנו למחרת, נשוכן "רק למחר" במקום גדול יותר. הסתבר שהמקום הגדול הוא "לא-חדר" מאולתר: המבואה הגדולה שהובילה לאולם המרכזי של הקונגרס, שם התקיימה ההרצאה המרכזית של הבוקר. מבואה זו אכלסה את דוכני האוזניות לתרגום סימולטני על צוותיהם, וכן תערוכת קריקטורות על פסיכואנליזה שהוצגו על גבי מעמדים. כדי ליצור חדר מהמבואה היה על המארגנים לסגור את הדלתות מארבעת הצדדים, לשכור צוות נוסף שיעמוד ויכוון את התנועה, ולהציב שלטים במקומות מרכזיים. יחד עם זאת נאמר לנו שבשל "תקנות מכבי האש" נוכל לקבל רק 50 כיסאות. ניסיונות השכנוע, הפעם על רקע בטחוננו שחמישים כיסאות לא יספיקו, לא צלחו: "רק 50 כסאות, אלה תקנות מכבי האש". ראוי אולי לציין שאנחנו מכירים את הצוות המנהלי אישית ויש לנו יחסי עבודה טובים אתם שנים רבות.

עשרים דקות לפני הזמן המיועד התחילה שוב זרימת האנשים. 50 הכיסאות התמלאו מייד והמארגנים, שהיו שם מוכנים לראות מה קורה, הורו להביא עוד כיסאות. הוסעו פנימה כמה "מגדלי כיסאות" על עגלות, ומייד התחילה התנפלות עליהם, לעתים באלימות, עד כדי פגיעה באחד המשתתפים. הצליל המטאלי הקצבי של פריקת הכיסאות הפך למעין פס קול ברקע, שהזכיר שקשוק גלגלי רכבת. לבסוף חולקו 100 כסאות וסודרו במעגלים קונצנטריים, ועוד כ-100 אנשים עמדו סביב.

בסופו של דבר החליטו המארגנים שגם ביום השלישי נישאר באותו מרחב. תוך התעלמות מהנחיות מכבי האש הכניסו הפעם 261 כסאות מבעוד מועד וסידרו אותם במעגלים, והמעמדים של תערוכת הקריקטורות הוזזו ככל שניתן. עדיין כמה עשרות אנשים עמדו סביב. גם ביום השלישי באו אנשים זמן רב לפני השעה כדי להבטיח לעצמם מקום.

הפירוט הרב הזה מנסה להמחיש את מה שהאירוע עורר, מה שהכיל עבור הקונגרס ומה שסימן עבור המשתתפים וה"בלתי-משתתפים". הדרמה הנפרשת של מקום בלתי-אפשרי, אספקת הכיסאות, חוסר הנוחות והתנאים הבלתי-מתאימים - כל אלה דיברו ללא מלים את הקונפליקט סביב "להיות בברלין": מצד אחד, המשאלה המוצהרת לא להימנע ולעסוק בנושא ובמה שהוא מעורר; ומצד שני, ההימנעות מלאפשר תנאי עבודה מתאימים. במהלך ה-enactment הזה הוחיו ונחוו אירועים היסטוריים שונים: טריקת הדלת ביום הראשון; קולות הרכבת; המשאלה הזועמת שהופנתה אל ה"קונדוקטור", המנהיג, הפיהרר - להפגין יותר כוח כדי ליצור סדר בתוך הכאוס שהתהווה; הצעקות האגרסיביות וההתנגדות שהופנו אל צלם הקונגרס שניסה לצלם, בה בעת שהגנו עליו באירוניה שקופה: "הוא רק עושה את תפקידו"; וכיוצא בזה. ניתן לראות ב-enactments הדרמטיים הללו את האסוציאציות הזמינות ביותר, הכמעט-מתחייבות. המיידיות של האסוציאציות מעידה על כך שגרמניה הנאצית וזוועות הנאצים היו עבור באי הקונגרס נושא חי ומעורר רגשות אינטנסיביים.

ניסינו לתת הצצה לאווירה הטעונה והסוחפת של האירוע: אנשים צפופים, יושבים, עומדים, בתנאים לא נוחים, אך מאוד מושקעים במה שלפניהם. אנשים קשובים ומרוכזים, מנסים לא להחמיץ מלה, להבין, ואחרים מנסים לדבר, לרוב בצורה אישית, חושפת וכואבת, כשהם בוטחים באחרים שיבינו אותם ויתייחסו בכבוד וברגישות לדברים היקרים שהפקידו בידיהם. לפרקים, ובעיקר לקראת סופו של המפגש השלישי, נעשתה התחרות על זמן האוויר, על הרצון להישמע, קשה מאד. וכל זה בקבוצה של מאות אנשים.

נושאים

אין בכוונתנו, ולא יהיה זה אפשרי, לתת כאן רישום של מהלך המפגשים, וגם לא תקציר של כל התכנים שעלו בשלושת המפגשים. כרגיל בקבוצות גדולות, הנושאים, התכנים והרגשות מתחלפים במהירות ובדרמטיות. דברים נאמרים מתוך הצורך של מישהו להתבטא ללא כל קשר לקו דיון מסודר. נביא כמה הבזקים של הנושאים שנראו לנו המשמעותיים ביותר וכמה התייחסויות של ההנחיה, כדי לתת טעימה של "על מה ואיך" עבדנו.

הבושה והתקווה הגרמניים: גבר גרמני מדבר על ה'שוק' שחווה לפני רגע: כשהווילון הוסט (בחדר הקטן ביום הראשון) כדי לאפשר לאנשים לשבת על אדן החלון, הופיע לפתע למלוא רוחב החלון דגל גרמני ענק. לא נוח לו עם הדגל הגרמני, הוא חש בושה. בקיץ האחרון במהלך המונדיאל קנה דגל גרמני, לראשונה בחייו. בתו בת ה-14 צבעה על לחייה את צבעי הדגל הגרמני. בדמעות הוא אומר: "אני מקווה שהיא לא תאלץ לשאת את עול העבר".

ההזדהות עם היטלר: עמית אירופאי, בפעם הראשונה בברלין ובגרמניה, שכר חדר ומצא עצמו ישן מעל הבונקר שבו היטלר התאבד. הוא לא היה מסוגל לישון כל הלילה. שאל את עצמו, האם כאנליטיקאי עליו להזדהות עם היטלר, והוא ממש ניסה להזדהות אתו. הרמן מתפרץ: "זה ממש "להיות בברלין", לנסות להזדהות עם היטלר!"

קולות המתים: ההערות הראשונות ביום השני היו (כצפוי) על הגעגועים לחדר של היום הראשון. הערות אלה יצרו מייד פיצול של "חדשים/ותיקים": "בחדר ההוא לא היה נוח, אבל יכולנו לדבר אחד לשני, יכולנו להתקשר. כאן אי-אפשר לראות ואי-אפשר לשמוע מי מדבר". הרמן: "אנו שומעים את קולות המתים".

ללא פנים וללא שם: אשה שיושבת על שולחן מאחור: "אני רוצה לראות את שמואל ארליך! האם הוא כאן? קראתי מה שכתב, אני רוצה לראות אותו!" שמואל עונה: "החרדה כאן היא להיות ללא פנים וללא שם".

הקולות הנעדרים:  אשה מאמריקה הלטינית מספרת על שלוש נשים במונית שרצו לנסוע למוזיאון היהודי. אחת לא רצתה, היא לא יהודיה, לא עניין אותה. מירה: "במונית שלנו לא נמצאים אלה שלא באו, בגלל שזה לבוא לברלין. אלה הקולות שאיננו יכולים לשמוע כאן".

אמהות נאציות-יהודיות: "כשמשתתפת גרמניה דיברה על אביה שנולד בשנת 1919, הופתעתי מגל של זעם שעלה בי. מחשבותי היו על אבי, שנולד אף הוא בשנת 1919, ומה שקרה לחייו כתוצאה מגרמניה של היטלר. היתה לי גם מחשבה שחייתי עם "אמא נאצית" - אשה קשה ומרה שחייה הצעירים, האמביציות שהיו לה, נהרסו כליל על ידי ה"אנשלוס" וההכרח לברוח מארצה לארץ חדשה. אני מעריץ אותה על שיכלה להחליט בגיל כה צעיר לקום וללכת ועל שהצליחה לבנות את חייה, אבל היא היתה אם נאצית".

געגועים אמהיים - האם ה"יהודיה": אשה גרמניה כועסת על מה ששמואל כתב (בגיליון מיוחד של כתב העת הגרמני 'פסיכה' שיצא לקראת הקונגרס). הוא כתב שאמהות גרמניות לא אהבו את ילדיהן אלא רק טיפלו בהם פיזית. אמא שלה כן אהבה אותה!

אשה גרמניה אחרת אומרת שאחרי הקונגרס תקנה CD של שירי ערש יהודיים וגרמניים. היא נוכחה שמעולם לא שרה לילדיה. האם היהודיה היא חמה וטובה. מירה: " 'האם היהודיה' הוא השם של האם אליה כולנו מתגעגעים".

המפלצות שייוולדו מנישואין בלתי-אפשריים: מישהו מקריא שיר של הלדרלין בו מופיע המשפט "נשמות תאומות". שמואל: "המתח בקבוצה הוא סביב נישואי תערובת - האם החלקים השונים יכולים לבוא יחד? יש תוקפנות בקבוצה והמשאלה היא להרוג את 'האחר'. האם יש מקום לקרבה של נפשות?" משתתף מגיב: "יש יהודים ויש גרמנים. מה אעשה, אני גרמני יהודי?"

יהודי ישראלי שחי בברלין מדבר על כך שנשוי לאשה גרמניה. אמש אשתו התעוררה בבעתה ושאלה אותו: "מה נעשה? האם עלינו להתגרש?" כיוון שיחסיהם כלל לא נמצאים במקום של שאלה כזו, הוא ייחס את השאלה והפניקה למתח שקורה כאן בקבוצה הזו. באיזו תרבות יגדלו את ילדיהם? הרמן: "אנחנו בהיריון עם חלקים גרמנים/יהודים וחוששים מן המפלצת שתיוולד".

קנאה ביהודים:  אשה מדברת על הוריה, שכחברים בתנועת ההתנגדות החביאו יהודים והגנו עליהם. במקום להיות גאה בהם, היא כועסת ומקנאה ביהודים שזכו לתשומת לבם על חשבונה. היהודים יודעים לדבר את הסבל והצער שלהם. אחרים חסרים את המלים לכך. ליהודים יש תרבות של דיבור, האחרים רק מתחילים עכשיו לדבר את הסיפור שלהם. בקבוצה נוצרת הסכמה שליהודים יש את "הקושאן" על הסבל והצער, יש להם מונופול עליו. ה"אחרים" בקבוצה מקנאים ורוצים מקום של כבוד לסבל של עצמם. ההתעוררות בקבוצה של פרץ כעס על היהודים, שהשתלטו על הכאב והצער, "ממציאה" במפתיע את האנטישמיות: ליהודים יש מעמד מיוחד, יש להם משהו מעורר קנאה, זה על חשבוני. בפנטזיה שלי (מירה) היה נראה שעוד רגע יבקשו מהיהודים לעזוב את החדר שיישאר יותר מקום לאחרים.

הגעגועים לחלקים החסרים: כמה משתתפים יהודים דיברו על הגעגועים של הוריהם, שנאלצו לברוח, לחלקים האירופאיים והגרמניים שלהם שחסרים להם במקומות שם חיים, ועל ההרגשה המוזרה לפגוש בברלין את מושאי הגעגועים של ההורים. זה עלה בעיקר סביב השפה - הגרמנית שדוברה בבית על ידי ההורים או הסבים והמפגש עם צלילי השפה בברלין עכשיו. מנגד, אשה גרמניה דיברה על חסרונם של היהודים וגעגועיה לשירי הערש היהודיים.

השתיקה - האם אני נותן לאחרים לדבר בשמי? אשה גרמניה: "כשהלכתי לישון בלילה לפני המפגש האחרון נעשיתי מודעת לכך שלא עלה בדעתי לרגע אחד שגם אני אומר משהו. במקום זה חיכיתי וקיוויתי שמישהו יגיד משהו בעניין שנראה לי דחוף וראוי לתגובה. עלתה בדעתי הכותרת של מאמרה של חנה סגל על הנשק האטומי: "שתיקה היא הפשע האמיתי". זו היתה מחשבה דרמטית. אבל אז חשבתי שאני באה ממשפחה שלא דיברה לאורך כל התקופה הנאצית, ולפתע ידעתי מה אני רוצה להגיד ושאני רוצה להגיד זאת: שאני מכירה תודה לכל אלה, שלמרות הכאב של הזכרונות, באו לקונגרס ולאירוע הזה של "להיות בברלין". לדבר האחד עם השני אינו עניין של מחילה - זו שאלה של הישרדות כבני אנוש".

הכאב של הדור הבא: סמוך לסיומה של הפגישה השלישית והאחרונה, בחור צעיר, מתמחה במכון גרמני, שישב קשוב ודרוך מאז הפגישה הראשונה והציע עזרתו בסידור הכסאות ביום השני, מדבר בצורה מרגשת על ציפיותיו שבמכון שלו ישמחו על קיומו כמי שמייצג את הדור הבא ואת העתיד. במקום זה כל אחד עסוק בלהקל עליו את החיים, והוא צריך להוכיח את עצמו ללא הרף. הוא מבקש מדור ההורים לראות אותו - לא לדאוג לו כל כך, רק לראות אותו, לרצות להיות בקשר אתו. מיד עונה לו גרמני מבוגר המציג עצמו כמורה שלו: "אל תבכה, אני לא יכול לשאת את הבכי שלך, אין לזה הצדקה (נותן כל מיני סיבות והוכחות)". מכל הכיוונים בבת אחת מתנפלים על המורה, בכעס: "למה שלא יבכה? מה רע בלבכות?" הזמן מתקצר והולך אל סיום המפגש וסיום האירוע כולו. לאחר דבריו של הצעיר היו מחיאות כפיים, מחיאות כפיים נוספות היו אחרי תרומות נוספות. האווירה לקראת הסיום היא של לחץ אינטנסיבי והתרגשות רבה. נראה שהרגשות שהתעוררו לא יכולים להיות מוכלים יותר ומחיאות הכפיים הם הדרך היחידה בלחץ הזמן לבטא משהו. בסיום מירה מכריזה על סיום המפגש, סיום האירוע, לא סיום התהליך, ומזמינה משתתפים לכתוב ולשלוח לנו מחשבות והרהורים בעקבות המפגשים.

דיון

משמעותו של האירוע: רפאל ורנה מוזס אמרו כי "מה שהיה כה חסר בקונגרס בהמבורג היה המימד החוויתי שבחזרה לגרמניה". רצינו לאפשר בברלין תנאים לאותו מימד התנסותי. תנאים מבחינת משימה ראשונית, מקום, זמן, הנחיה. מתוך כ-3000 משתתפים בקונגרס, אנו מעריכים שכעשרה אחוזים או מעט יותר השתתפו באירוע של  "להיות בברלין". הנכונות (השקיקה) לדבר, לעתים מתוך סערת רגש קשה מלהכיל, מגוון הנושאים שהועלו, המחשבות והרגשות האינטנסיביים שעלו - כל אלה מהווים עדות לצורך האמיתי והדחוף של משתתפים רבים בקונגרס. אחד המשתתפים, נשיא לשעבר של האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית, בצאתו מן האירוע אל פאנל בו ישב ראש אמר: "זהו הדבר האמיתי! מה שאנחנו נעשה עכשיו הוא מת לעומת ההתרחשות כאן. זה היה חי!". גיאורג ברונס ניסח זאת כך: "הרגשתי שהקבוצה הזו היתה המרכז הרגשי של הקונגרס". תגובות ספונטניות אלה מסכמות את מה שהיה, לפחות להרגשתנו. משתתפים רבים העבירו אלינו במהלך הקונגרס ולאחריו דברים כתובים או מדוברים, כולם באותה רוח.

האירוע נחל הצלחה. עם זאת יש כמה נושאים שיש לתת עליהם את הדעת כדי להשלים את התמונה.

שאלת הסמכות: ציינו קודם את נושא הסמכות ומקור ההסמכה. כפי שאמרנו, כינון מסגרת ומיכל הם תנאים הכרחיים לעבודה, אך אין די בכך. כדי שהמשתתפים יוכלו לעבוד וליטול תפקיד במסגרת המשימה שלפנינו, הם היו חייבים להרגיש מוסמכים לכך. (בטיפול מושג הדבר בכמה דרכים, בעיקר דרך המסגרת והחוזה. אלה מאפשרים גם לאתר חריגות והתקפות על העבודה משני הצדדים). באירוע הזה קיבלו המשתתפים את ההסמכה לעבוד משלושה מקורות: 1. ההודעה הפומבית במליאת הפתיחה מפי יו"ר ועדת התוכנית. 2. נוכחות היועצים והדרך בה נטלו הם את תפקידם: כאן הכוונה לעבודה המקדימה לפני האירוע ובמהלכו. 3. וחשוב מכל, ההסמכה הפנימית לעשות את העבודה.

בלי הסמכות הפנימית לא ניתן להבין את המהירות והמיידיות בה הבינו המשתתפים את המשימה ואת תפקידם מולה. ברור שהיה כאן צורך של המשתתפים להשתתף באירוע, אך לא די בכך: משתתפים צריכים להרגיש שהמסגרת המוצעת להם היא לא רק הזמנה, אלא גם חזקה ואמינה דיה באופן שמאפשר את העבודה המרשימה שעשו. ביטחון במסגרת והישענות על הסמכות הפנימית הם אפוא שני המרכיבים ההכרחיים שאיפשרו את העבודה.

העבודה עם המנחים: בדרך כלל אנחנו מקפידים לנסח ולהבהיר בצורה פורמלית ומדויקת אספקט זה של תפקיד המנחים ומקומם בתהליך העבודה. כאן לא היתה למעשה התייחסות פומבית להיבט זה של העבודה. שמותינו הופיעו בתוכנית הקונגרס, המנחה שפתח את האירוע בכל יום ציין את שמות שני המנחים האחרים שקמו כדי שיזהו אותם וזהו. על רקע זה מעניין לשים לב איך היעדר ההתייחסות המילולית לא הפריע למשתתפים לפתח זיקה חזקה אלינו. תרומה מסוימת לכך היתה העובדה שחלק קטן מהמשתתפים הכירו אותנו בדרך כלשהי והיכרות זו כללה את הידע על עבודתנו בקבוצות. במהלך המפגשים היה ברור כי מקום מיוחד ניתן להתערבויות הפרשניות שלנו. היה ברור ששלושתנו מתרגשים לרגעים עד דמעות, ולא פעם אף התייחסנו לכך בהתערבויות שלנו.

הצורך לספר את הסיפור האישי: כוח מניע חזק בהשתתפות בעבודה הזאת הוא הצורך לספר את הסיפור האישי. פגשנו זאת שוב ושוב בסדנאות גרמנים-ישראלים/יהודים, וגם הפעם בקונגרס. צורך זה חזק במיוחד אצל הניצולים ואצל הצאצאים, בין אם מצד הקורבנות ובין אם מצד הרודפים. החוויה של העצמי כחלק מהקשר ומשרשרת היסטורית היא מרכיב חיוני לתחושת ה"היות", החיבור וההמשכיות של העצמי, ושבירתו של מרכיב זה מחבלת בתחושת הזהות והקיום (Erlich 1998). במקרה של "הדור השני" נראה כאילו פיסה חסרה של ההיסטוריה האישית חוסלה על ידי שתיקה. פיסה חסרה זו יצרה חלל לא מדובר ולא נשמע שמבקש, בהזדמנות הזו שנקרתה בדרך, להתממש דרך דיבור, עיכול והטמעה. תפקידו של הסיפור הוא לתקן ולחשל מחדש את השרשרת ההיסטורית. רבים מהסיפורים שסופרו באירוע זה היו אישיים מאוד, וחלקם הגדול, כך נראה היה, סופרו בפעם הראשונה. מדובר באנליטיקאים, אחרי אנליזות ארוכות שנים. מה שמרשים בסיפורים אלה זה שהם מלאים בפרטים, אבל דווקא הפרטים הם הנותנים את האיכות האותנטית שלהם. מה שמרשים עוד יותר זו היכולת של הקבוצה להגיב לקומוניקציות אותנטיות בהדהוד תואם ולזהות קומוניקציות לא אותנטיות ולדחות אותן על הסף.

הנחות בסיסיות ואנטישמיות: האם הקבוצה הגדולה אכן היתה קבוצת עבודה? להיכן נעלמה קבוצת ההנחות הבסיסיות? לא פשוט לענות על שאלה זו. מתוך המתואר עד כה ברור כי אנחנו חושבים שזו היתה קבוצת עבודה. אם היתה זו קבוצת הנחות בסיסיות, הרי שלא בנקל ניתן לזהותן. שלוש קבוצות ההנחות הבסיסיות של ביון - תלות, לחימה-בריחה וזוגיות - לא שלטו באופן מובהק במה שהתחולל, אם כי נטיות מסוימות הופיעו באופן רגעי מדי פעם. האם קבוצה כה גדולה יכולה בכלל להיות קבוצת עבודה? בהגדרה היא אינה יכולה. עם זאת, האינדיקציה התומכת במחשבה שהיתה זו קבוצת עבודה היא העבודה לפי המשימה הראשונית: קבוצת עבודה מזוהה ככזו לפי יחסה למשימה הראשונית, ויכולתה להתמיד ולעבוד על פי משימה זו. באירוע הזה המשימה הראשונית הופיעה בטקסט של תוכנית הקונגרס ונאמרה בכל יום על ידי אחד היועצים. אם נתייחס להכרזה זו כאל הגדרה של המשימה הראשונית, הרי שהקבוצה הבינה אותה ועבדה מתוכה ולאורה ללא הרף. ברגע שניתנו ה-setting והמסגרת, התהליך המריא מייד ונמשך ללא הפסקה כשהיום השני נבנה על היום הראשון וכך הלאה. לא בדקנו זאת, אך נראה היה שהמשתתפים נצברו והלכו: מי שהשתתף ביום הראשון בא לשני הימים הנוספים, ומי שהצטרף ביום השני בא גם למחרת. אותנו זה הדהים. כנראה גם זו עדות לחיוניות שהיתה למשימה הזו ברגע הזה.

ביטוי של הנחות בסיסיות שכן ראינו וציינו כבר קודם היה ההתרחשות 'כאן ועכשיו' של צמיחתה של אנטישמיות. ככל שהתהליך הקבוצתי הלך והתפתח הופיעו יותר ביטויים של פיצולים והשלכות ביחס ליהודים וליהדות. מצד אחד, אידיאליזציה, כמו בתמונת האם היהודיה, היכולת של היהודים לעשות את עבודת האבל, או יהודים כגיבורי תרבות. מצד שני, הופיעו קנאה והתקפות קנאה על מה שתואר כמונופוליזציה של היהודים את הסבל באופן שאינו משאיר מקום לסבל של אחרים. יכולנו לשמוע  ביטויי כעס וקנאה ורמזים לתוקפנות, גם אם היו אלה ביטויים בודדים. במונחים של הנחות בסיסיות בניצני האנטישמיות הזו יש פעולה של כל שלוש ההנחות הבסיסיות: תלות וזיווג (אידיאליזציה) אך גם לחימה-בריחה.

קול השתיקה: יש לזכור כי למרות שההשתתפות באירוע היתה מרשימה מאד, בכל זאת השתתפו בו רק עשרה אחוזים מבאי הקונגרס. הקונגרס הזה היה הגדול ביותר אי פעם ואנליטיקאים רבים בוודאי באו בגלל שהיה בברלין, אם כי רבים אחרים לא באו כי היה בברלין. קולם של אלה לא עמד לרשותנו ולא נשמע, ולרגעים היינו צריכים להבין אותו מתוך היעדרו או ניגודו. מעגל שתיקה אחר היה זה של אלה שבאו לברלין ולקונגרס אך לא באו לאירוע. מה מספרת לנו השתיקה של אלה? האם ניתן ללמוד משהו מאי-השתתפותם? הקונגרס הוא כמו כיכר השוק, רוחש מרכולת פסיכואנליטית עשירה וחיה, שפע של עבודות חמות מן התנור, שפע של עבודות על ידי בעלי שם וכוכבים בתחום. התחרות על השתתפות בכל אירוע היא רבה ועתירת מרכיבים דינמיים. רבים אמרו לנו שהיו באים  למפגשים לולא היו מחויבים לדברים אחרים. זה היה אירוע נסיוני, חריג עד מאוד במפגשים פסיכואנליטיים. הרצאות מליאה מרכזיות בנושאים שברומו של העולם הפסיכואנליטי וקבוצות הדיון בעקבותיהם התרחשו בזמן האירוע של "להיות בברלין" ובאופן טבעי העדיפו עמיתים ללכת לאלה ולהתרענן באמבט פסיכואנליטי, שהרי לשם כך עשו את כל הדרך לברלין. ברור גם כן שהנושא של "להיות בברלין" לא נשא אותו מטען רגשי עבור כולם. בהינתן כל החלופות האחרות (כולל טיולים בברלין) אנשים בוחרים. כדאי גם לזכור שמרכיב חשוב בבחירה היה עצם הקיום של האירוע והמודעות להתרחשותו. הוא בונה את ההרגשה, מודעת או לא מודעת, שאחרים משתתפים ועושים את העבודה "בשמי". במובן זה העבודה שנעשתה על-ידי המשתתפים אכן נעשתה "בשם" רבים אחרים שלא השתתפו מכל מיני סיבות.

עובדה אחת שראויה במיוחד לציון בהקשר זה היא היעדרותם של עמיתינו מישראל מהאירוע. אחדים מהמשתתפים העירו על כך, כי זה בלט מאד. בארץ יש חשיפה עצומה לנוכחות ניצולים ולהנצחת השואה, ובה בעת הצורך להתרחק מנושא טעון זה. אותה התנגדות פגשנו בכל הנוגע לסדנאות גרמנים-ישראלים/יהודים: למרות החסות והתמיכה הכספית שניתנה על-ידי החברה הפסיכואנליטית בישראל, רק חברים מעטים באים לסדנאות האלה. האם ייתכן שכל מפגש ודיבור מאתגר את תפקיד הקורבן המובנה לישראלים? בוויתור על תפקיד הקורבן יש אובדן, מבלי שאובדן זה יוביל ישירות או בדרך נראית כלשהי לתיקון. ואולי היו סיבות אחרות להיעדרם של הישראלים, כמו אחת שניסתה ולא הצליחה להיכנס לחדר ביום הראשון ונסוגה בעלבון: אם לא שומרים לי מקום - אני לא באה להיות אחת מן הכלל. ואולי דברים אחרים.

אולי...

סיכום

דיווחנו בקצרה על התנסות בלתי-רגילה של קבוצה גדולה בת כמה מאות משתתפים שהתקיימה במשך שלושה ימים עוקבים בקונגרס הפסיכואנליטי הבינלאומי בברלין ועסקה ברגשות, מחשבות והרהורים שהתעוררו על ידי עצם השהות בברלין. למרות שהאירוע קיבל תמיכה ממארגני הקונגרס, ההתנגדות התגלתה דרך הקשיים במרחב שהוקצה לאירוע, התנגדות שהוכרעה על ידי המספר הגדול של המשתתפים שהיו מעוניינים לקחת חלק באירוע. התוכן הרגשי והרפלקטיבי שעלה במפגשים אלה היה מרגש ונוגע, בהיותו גם אישי מאד וגם ביטוי קולקטיבי. מפגשים אלה משקפים ונבנים על הנסיון שנרכש בסדנאות יחסי קבוצות בכלל ואלה של גרמנים-ישראלים/יהודים בפרט. הם בעיקר משקפים את האומץ והנכונות של המשתתפים לגעת בנושאים קשים במסגרת הקבוצה הגדולה שהונחתה על ידי שלושה מנחים. נגענו בקצרה בנושאים אחדים הקשורים לעבודה בקבוצה גדולה. הבנתנו היא שאירוע זה מייצג ניסיון לתקן הזדמנות שהוחמצה בקונגרס בהמבורג ב-1985 ובכך פגש את הצורך של אנשים רבים שבאו לברלין להשתתף בקונגרס, שהתקיים שוב על אדמת גרמניה, בעיר הנושאת בקרבה משא כבד של השואה, הנאציזם ומלחמת העולם השניה.

References

Erlich, H. S. (1997) On Discourse with an Enemy. In: Edward R. Shapiro (Ed.), The Inner World in the Outer World: Psychoanalytic Perspectives, New Haven: Yale University Press, pp. 123-142.

Erlich, H. S. (1998) Adolescents' Reactions to Rabin's Assassination - A Case of Patricide? Adolescent Psychiatry, 22:189-205.

Erlich, H. S. (2001) Enemies Within and Without: Paranoia and Regression in Groups and Organizations. In: L. J. Gould, L. F. Stapley, and M. Stein (Eds.), The Systems Psychodynamics of Organizations. London: Karnac, pp. 115-131.

Erlich, H. S., Erlich-Ginor, M. Beland, H. and Kreuzer-Haustein, U. (2007) Shaping the Future by Confronting the Past: Germans, Jews, and Affected Others. IPA Congress Panel, Berlin, July 25 2007.

Erlich, H. S., Erlich-Ginor, M. and Beland, H. (2008) Fed with Tears, Poisoned with Milk: Germans and Israelis, the Past in the Present. Psychosozialer Verlag, in press.

Moses, R. and Hrushovski-Moses, R. (1986). A Form of Group Denial at the Hamburg Congress. Int. R. Psycho-Anal., 13:175-180

Turquet, P. (1975) Threats to identity in the large group. In Kreeger, L. (Ed.), The Large Group: Dynamics and Therapy. London, Karnac Books, pp. 87-144.

  



* מאמר זה הוצג בערב אפק שנערך ב- 20 לדצמבר 2007.

 
צור קשר מהיר
שם
טלפון
מייל