" /> Ofek Groups - מרים שפירא
מרים שפירא
 

רחוק מן העין - רחוק מן הלב?

רשמים מכנס שדרות לטיפול קבוצתי, קיץ תשס"ח 2008

ברשימה זו אסקור כמה תופעות ותהליכים שחוויתי וראיתי סביב הכנס לטיפול קבוצתי, שהתקיים ביולי השנה בשדרות. אפתח בתיאור תופעות שראיתי במהלך התארגנות הכנס, אחר כך אפרט יותר מתוך קבוצת הביניים שבה השתתפתי בצוות הנחייה, ולבסוף אנסה ללמוד מההתנסות הכוללת.

את המסע שלי ל'כנס שדרות לטיפול קבוצתי' התחלתי שנה קודם לכנס, כאשר החליטה הנהלת האגודה לטיפול והנחיית קבוצות לקיים את הכנס בשדרות. החלטה זו היתה בעיני פריצת דרך משמעותית בהכרה, המבשילה לאיטה במקומותינו, שלבעלי המקצוע בתחום זה יש, ואף ראוי שתהיה, אמירה חברתית. במקרה זה - אמירה של הזדהות ושותפות עם תושבי הדרום, שדרות ועוטף עזה, אשר סבלו מירי בלתי פוסק של קסאמים ששיבשו קשות את חייהם במשך תקופה ארוכה.

בעיני היתה זו גם אמירה ברורה לגבי התפקיד של אותו אזור מופגז, כחלק מהשלם הישראלי, תפקיד אשר מעורר חוויות, רגשות ומחשבות מודעים ולא מודעים הנוגעים לסוגיות של שייכות, הדרה, שליחות, הנעה, תשוקה... ואכן, שם הכנס נקבע ל"שייכות, תשוקה והדרה", שם אשר הזמין עבודה משמעותית בתחומים אלה. כפי שאפרט בהמשך, כותרת זו אכן היבנתה תופעות מעניינות רבות, שחלקן לא הוכל במסגרת, וחלקן זכה להתייחסות מעמיקה ומקדמת.

במסגרת הכנס מילאתי כמה תפקידים, שאפשרו לי למידה מורכבת: כחברה בוועדה המדעית השתתפתי בתהליך ההכנה המוקדמת עד שלב מסוים; כמנחה-שותפה של קבוצת ביניים (אחת מעשר קבוצות ביניים שהתקיימו במקביל ארבע פעמים במהלך הכנס) חוויתי בעוצמה ותוך אפשרות להכלה ועיבוד חלק ניכר מנושאי הכנס; תפקיד נוסף שמילאתי השתנה במהלך ההכנות לכנס - תפקיד של מנהלת מושב בנושא ההתנתקות, שהפכה למציגת הרצאה במושב זה.

אזכיר כמה תופעות בחיי הכנס, מהן אפשר ללמוד על תהליכים רבי עוצמה של הדרה, שייכות ותשוקה:

•א.       כפי שהיה צפוי, מספר הנרשמים לכנס היה מועט מהרגיל בכנסים הקודמים של האגודה, כנראה בגלל המיקום והפחד של אנשים להגיע. אגב, בימי הכנס עצמו שרר כבר שקט.

•ב.       בחוברת הכנס הופיעו משתתפים וחברי ועדות מארגונים רבים ושונים, והזהות המוצהרת של כל אחד מהאנשים היתה נתונה, כמובן, לשיקול דעתו. מעניין היה לראות עד כמה חברי אפק הזדהו ככאלה, כמה חברי בסוד-שיח וכדומה. היכן התשוקה והשייכות 'יושבות'?

•ג.        מספר הנרשמים, ובעיקר מספר המשתתפים בקבוצות הביניים שעסקו בנושאים 'אוניברסליים' כמו מיניות בקבוצה, חלומות, מגדר ועוד - היה גבוה ממספר המשתתפים בקבוצות הביניים שעסקו בנושאים בעלי משמעות חברתית מובהקת ומוצהרת.

•ד.       המבנה של הכנס, כפי שהיה גם בכנסים קודמים, התבסס על מספר רב של מושבים מקבילים של סדנאות ושל הצגת עבודות, ללא פרופורציה למספר המשתתפים הכולל בכנס. כך נוצר מצב שהיו מושבים שבהם הציגו ארבעה אנשים והיו שלושה שומעים... או אפילו מושב (או יותר) שלא התקיימו כלל, אם מחוסר שומעים ואם עקב היעדרות שלא היתה ידועה מראש של יושב ראש המושב. בהחלט מביך, ואף יותר מזה - פוגע, מדיר, ומעורר אצל מרצים ומנחים אלה חוויה עזה של חוסר שייכות.

•ה.      בעבודת הוועדה המדעית של הכנס, בה הייתי חברה, ארגון ההכנות היה לקוי מאוד לפני הכנס. היו קשיים רבים בהעברת חומר, בדואר האלקטרוני ועוד. אני הגשתי הצעה למושב שכלל שלוש הרצאות מסודרות בנושא ההתנתקות, וקבלתי אישור לקיומו. בדרך מקרה נודע לי כי המושב כלל לא יתקיים במתכונת זו, ואני לא אשב בראשו, והחומר כלל לא הגיע לידי הוועדה. עבורי היה זה מפח נפש גדול, כי זו היתה העבודה המרכזית שרציתי להביא לכנס - עבודה קבוצתית רבה וענפה של עשרות קבוצות, שאנו מקיימים מטעם מהו"ת, המרכז שאני מנהלת בקרב אוכלוסיית העקורים מגוש קטיף וצפון השומרון. מפח נפש הזה עורר אצלי רגשות חזקים של הדרה, גם אישיים וגם מגזריים, ואחרי דיאלוג כואב וחשוב עם ד"ר אורית נוטמן-שוורץ, מנהלת הכנס, סוכם שאשתתף במושב כמציגה, וההרצאות שתוכננו אכן יישמעו. חיזוק לתחושתי הראשונית קבלנו בזמן המושב עצמו, כאשר הגיעו מעט מאד אנשים לשמוע עבודות מרתקות אלו. בכל זאת יצאנו נשכרים, כי קהל השומעים הקטן היה איכותי, מעוניין ביותר ומגוון מאוד מבחינת השתייכות מקצועית ומגזרית.

•ו.         בתוכנית הערב הופיע תושב שדרות במסגרת היכרות עם המרחב של הכנס, וכנראה התקבל בזלזול - לפחות בתחושתו - על ידי משתתפי הכנס, שהתוכנית לא התאימה להם; הוא עזב את המקום פגוע. היתה זו תקרית מאוד לא נעימה, הממחישה עד כמה קשה לקיים תשוקה ושייכות, ולצמצם הדרה. אני אישית, יחד עם כל מנחי הקבוצות הבינוניות, לא נכחתי בתקרית זו, משום שקיימנו במקביל פגישת צוות. ניתן אולי להבין גם תופעה זו - קיום ישיבת הצוות במקביל לתכנית - כביטוי לא מודע של זלזול הנהלת הכנס באותו תושב ובמה שהוא מייצג.

•ז.        במפגש הסיום של הכנס עלתה השתמעות נוספת של הבחירה לקיים את הכנס בשדרות, כאשר אחד המשתתפים (ערבי) מתח ביקורת על בחירה זו של האגודה, וביקש לקיים את הכנס הבא  "במקום שבו גם פלסטינים יוכלו להגיע". ההצעה באה בעקבות הבעת הוקרה והכרת תודה מפי האורחים מחוץ לארץ שהשתתפו בכנס, על תחושת השייכות שהם חוו.

בתוך הקשר רחב זה, ברצוני לפרט מעט מההתנסות בקבוצת הביניים, שנועדה "להכיל ולסייע בעיבוד התהליכים והתכנים המודעים והלא-מודעים הקיימים בכנס ובסביבתו - שדרות" (מתוך חוברת הכנס).

בתוך הקבוצה הבינונית עצמה, שהתקיימה ארבע פעמים במהלך הכנס, נוצר מרחב מוגן (תרתי משמע) להבעתם ולעיבודם של כל מיני 'צבעים אדומים'. הקבוצה היתה אמורה למנות עשרים משתתפים, עם שלוש מנחות (רותי דואק, רוחי רוזנברג ואנוכי) והוגדרה כעוסקת בנושא: 'מרכז מול שוליים - מי משמש מגן עבור מי?'

בסופו של דבר (גם עקב התנהלות לא תקינה של הרישום) הקבוצה הבינונית מנתה שמונה משתתפים, ולמעשה הפכה לקבוצה קטנה. בצוות ההנחיה התלבטנו אם לשנות משהו מההתנהלות שלנו לאור הנתונים, והחלטנו שלא נעשה זאת. בדיעבד, כאשר במהלך היומיים התברר כי זו מעין "קבוצת רכבת" - למדנו לדעת כי החלטתנו זו היתה קריטית בהחזקת הקבוצה ובלמידה בתוכה.

החוויה הבסיסית היתה של הישרדות, גם במובן הפיזי (לשמור על האנשים הקיימים בקבוצה, לגייס את הסדרנית, בוגרת עבודה סוציאלית במכללה, כחברה בקבוצה) וגם במובנים נוספים - חרדה למוטיבציה ולמחויבות של המנחות, שמא גם אנחנו ניעלם כשם שרוב משתתפי הכנס אינם מגיעים לקבוצה הזאת.

בקבוצה ישבו שלוש נשים שממלאות תפקידים מרכזיים בשדרות ועוטף עזה, כמנהלות תחומים חברתיים שונים. הן חזרו שוב ושוב על תחושת ההדרה הקשה שלהן, כפי שזו באה לידי ביטוי גם במספר המצומצם של מתעניינים בקבוצה הזאת. אט-אט נוספו עוד תובנות לנושא של הדרה, כאשר התברר שגם הן עצמן מדירות מבלי דעת את אלו שהגיעו לכנס, על ידי דיבור בשפה פנימית מקודדת, אשר עוררה תחושה ש'זר לא יבין זאת'. סיפרו על סטיקר מעורר מחלוקת שמתחיל להתפשט באזור - "מדינת הנגב המערבי", שמבטא התרסה ואף ייאוש מהמדינה שנחווית כגוף שאינו לוקח אחריות על שלום התושבים. עלתה תהייה האם ייתכן שההחזקה בכנס, שאינה מאפשרת שמירה טובה על גבולות, משקפת לא במודע התנהלות דומה של הרשויות באזור בכלל? אחת המשתתפות הביאה את הכאב שלה על התמרה שהיא נאלצת לעשות בזהות האישית שלה - מקיבוצניקית גאה שמזוהה לחלוטין עם האתוס הציוני - בטוח בעצמו ואולי אף יהיר, למקופחת שתובעת את עלבונה משר הביטחון ישירות, אבל יודעת שכנראה לא תבוא ממנו הישועה.

בתוך כך נכנסה לדיון גם בחורה צעירה בת העדה האתיופית, שתיארה את ההדרה הקשה בה היא ובני עדתה נתונים, ואת התשוקה העמוקה לשייכות שאינה מוותרת עליה. בקבוצה התעוררו רגשות עזים ועמוקים של אמפטיה ועידוד - להשמיע את קולה, להעז ולא לוותר, למען עצמה ולמען הקבוצה / החברה כולה.

גם העקורים / מפונים / מגורשים מגוש קטיף היו מיוצגים בקבוצה זו, בדמות עובדת סוציאלית שמטפלת בהם במגוריהם החדשים בנגב המערבי. היא הביאה לקבוצה, בצד תחושות ההדרה והייאוש כתושבת האזור, דווקא תחושה של תקווה שמתעוררת באמצעות התחדשות אזורית תרבותית שהיא חווה בקהילה זו, כשכנים חדשים לקהילות ותיקות באזור.

'אורחים' באזור שהשתתפו בקבוצה גם הם עבדו על תחושות קרבה ומרחק, רצון להשתייך לכנס ה'דרומי' בצד תחושת זרות שחשים כמי שאינם מבינים באמת מה זה 'צבע אדום' על משמעויותיו הגורפות. התופעה של 'בפנים - בחוץ' היתה בולטת מאוד בקבוצת הביניים, אולי דווקא משום גודלה המצומצם ומשום היותה למעשה 'קבוצת רכבת', שחבריה התחלפו בחלקם ביום השני, כשרק תושבי האזור הוותיקים נשארו קבועים. תופעת הרכבת, שלמעשה היתה מובנית מלכתחילה בשיטת הרישום לכנס, נחוותה בקבוצה כמעט "כמו האורחים השרים והחשובים למיניהם שבאים, מבטיחים, והולכים יחד עם ההבטחות שלהם", כפי שאמרה במרירות אחת המשתתפות.

מאפיין חשוב ומרכזי בקבוצה היה היותה חד-מגדרית - זו היתה קבוצת נשים, למרות שמלכתחילה נרשמו אליה גם גברים אבל לא הופיעו. הגבר היחיד שהצטרף לקבוצה עשה זאת ביחידת הזמן האחרונה, ואיפשר לקבוצה ולעצמו לעבוד על זוויות נוספות - מגדריות - של תחושות ותהליכי ההדרה, היות מרכז עבור השוליים שבכנס או שמא להיפך?

גם אנו המנחות חווינו רגשות עזים ומתחלפים של שייכות והדרה, דרך זהותנו ה'לא-דרומית' ועד למשאלותינו כי הנושא מרכז-שוליים יטופל לא רק בערוץ ביטחוני אלא גם בערוצים חברתיים אחרים: חרדים-חילוניים-דתיים, מזרחיים-אשכנזיים ועוד. הרגש החזק ביותר שהיה משותף לשלושתנו, היה תשוקה לחוויה משמעותית עבור משתתפי הקבוצה, מתוך אחריות אישית ומקצועית בסביבת כנס שלא אפשרה שמירה מיטיבה דיה של הגבולות.

עבורי, כאשת מקצוע וכאזרחית, היתה זו למידה חשובה, כפי שסיכמה אחת המשתתפות את חווית הקבוצה: "לא תיארתי לעצמי כמה אפשר להפיק ממרחב מוגן כזה אפילו בתנאים לא אופטימליים. כמה חשוב להתעקש ולהמשיך להחזיק את המרחב הזה, גם כשנדמה שאין אנשים ולא יבואו".

כדי לסגור מעגל, נראה לי כי הנאמנות המסורתית האפק-ית ל-TTT - זמן, מקום ומשימה - סייעה לנו מאד, ולי באופן אישי, לצלוח את הכנס המורכב הזה ואף ליהנות ממנו וללמוד בתוכו. בעיקר בלט הדבר בקבוצת הביניים, כמתואר לעיל. אולם עבורי ההתמרה של תפקיד מתוך דבקות במשימה המרכזית סייעה גם היא להתגבר על קושי בשינוי ולהרחיב את היכולת להכלה ולמידה.

שאלה נוספת שמלווה אותי היא - איך בעצם נקבעים המרכז והשוליים? בכנס הזה הקבוצה של השוליים אולי הפכה להיות מרכז; ואולי זוהי גם המציאות, והכל בעיני המתבונן. עצם ההחלטה, האמיצה ונכונה בעיני, לקיים את הכנס בשדרות, מאפשרת גם לבטא סולידריות חברתית, וגם לחוות תובנות אותנטיות לגבי שייכות, תשוקה והדרה, בהקשר המורכב של החברה הישראלית.

באופן אישי היתה לי תחושה בכנס הזה שיצאתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה: יצאתי לכנס בשדרות בעיקר כדי להשמיע את קולם של עקורי גוש קטיף וצפון השומרון, שחווים מדי יום הדרה מהכלל הישראלי, שאינו מאפשר להם שיקום מהיר ומכובד; מצאתי חוויה חזקה של שותפות בניסיון ליצור מרחב שיח של השוליים עם המרכז, בהתבוננות כנה וכואבת על תהליכים הדדיים של הדרה. באופן פרדוקסלי היה בהתבוננות זו מימד מנחם של תקווה.

 
צור קשר מהיר
שם
טלפון
מייל