" /> Ofek Groups - ג'ודי לוי
ג'ודי לוי
 

                                       "דבר אינו יכול להתבצע בבידוד"                                               

הפרט והקבוצה במעבר להודו של פורסטר*

במאמר זה מוצגת קריאה של מעבר להודו, ספרו של א. מ. פורסטר, לאור התיאוריה של יחסי קבוצות, שפותחה על ידי ביון ואחרים, ובהקשר של תיאוריות פוסט-קולוניאליות. אראה כיצד הדילמות האישיות של אדלה קווסטד, אחת הדמויות, מוטענות באמצעות של הזדהות השלכתית: מיקומה על הגבול ועמדתה הבעייתית יוצרים מצב בו פחדים וחרדות לא-מודעים של הקבוצה מושלכים לתוכה, והיא מזדהה עמם. הלחץ המשולב של הקונפליקט האישי והחרדות הקבוצתיות מתגבר עד שאדלה מבצעת פעולה אי-רציונלית, אשר מביאה אותה ואת החברה שסביבה אל סף האסון. טשטוש זה של הגבול בין העצמי לבין האחר ובין הקבוצות השונות מהדהד את המושג ההינדי של אחדוּת  (Oneness) כפי שזה מתואר על ידי פורסטר.

תקציר העלילה של מעבר להודו מאת א. מ. פורסטר

 העלילה מתרחשת בראשית המאה העשרים, במסגרת שלטון הראג'** הבריטי בהודו. אדלה קווסטד מגיעה להודו לבקר את רוני הסלופ, השופט העירוני של צ'נדרפור, כדי להחליט אם ברצונה להינשא לו. היא מלווה על ידי מרת מור, אמו של רוני, שנוסעת עמה כדי לשמש בת-לוויה ולתת את ברכתה לאיחוד. מרת מור ואדלה משתוקקות לראות את "הודו האמיתית" וביקורתיות ביחס למדיניות ההפרדה הגזעית של רשויות הראג'. מרת מור מתיידדת עם רופא מוסלמי צעיר, דר' עזיז, והם כולם מוזמנים לתה בביתו של מר סיריל פילדינג, אנגלי ליברלי שמנהל את הקולג' הממשלתי המקומי. בשעת התה, דר' עזיז ופילדינג מניחים את יסודותיה של חברות ביניהם, וברגע של פזיזות, עזיז מזמין את אדלה ומרת מור למסע אל מערות מָרָבָר, הנודעות כמסתוריות וחידתיות. הנשים מקבלות את ההזמנה, ורוני מזועזע כאשר הוא שומע על התוכנית. הוא ואדלה רבים והיא מחליטה לא להינשא לו, אבל בסופו של דבר, לאחר שהם מעורבים בתאונת דרכים קלה, היא משנה את דעתה והם מתארסים. המסע מתקדם כמתוכנן, אבל פילדינג מחמיץ את הרכבת, ועזיז נותר לבדו עם מרת מור ואדלה. בביקורם במערה הראשונה, מרת מור עוברת חוויה קשה כאשר היא מרגישה לא רק חולשה, אלא חשה כאילו כל השקפת עולמה הנוצרית הנאורה הותקפה על ידי ה'כלומיות' (nothingness) של הודו. היא נותרת מאחור בעוד עזיז ואדלה, בליווי מדריך, ממשיכים לחקור את שאר המערות. כאשר הם צועדים במעלה הגבעה, אדלה מבינה שאינה אוהבת את רוני, ושואלת את עזיז על מצבו המשפחתי. הם נפרדים לרגע והיא נכנסת לבדה לאחת המערות. מה שקורה שם אינו מתגלה בעלילה, אבל בעקבות זאת עזיז מגלה שאדלה רצה במורד הגבעה בפניקה, בעוד משקפת השדה שלה נותרת מאחור קרועת רצועה. עזיז ופילדינג, שהגיע לפיקניק, חוזרים יחד עם מרת מור, ומגלים שאדלה טוענת כי הותקפה מינית במערה על ידי עזיז. עזיז נעצר, ומהומות מאיימות לפרוץ בין ההודים לבין הלבנים. פילדינג עומד לצד ידידו ומתפטר מהמועדון. מרת מור מאבדת עניין בחיים ומתעקשת לחזור לאנגליה לפני המשפט. בעת ההפלגה היא לוקה בלבה, מתה ונקברת בלב ים. העלילה מגיעה לשיאה במשפטו של עזיז, כאשר אדלה, שנחשבה קורבן על ידי הקהילה הלבנה, מתעשתת, מבינה שטעתה וחוזרת בה מהאשמתה נגד עזיז, וזה מזוכה. במהומת החגיגה שבעקבות המשפט, פילדינג רואה את אדלה אובדת בהמון ולוקח אותה לקולג'. עזיז רואה בפעולה זו של פילדינג בגידה בידידותם ואינו מוכן להאזין לדברי היגיון. הוא גם דורש מאדלה סכום עצום של כסף כפיצוי. פילדינג לומד לרחוש כבוד לאדלה, ומתערב בעניין הכסף. עזיז מרגיש שנבגד בגידה כפולה. הוא מוותר על הדרישה הכספית, אבל מנתק כל תקשורת עם פילדינג.

אדלה ופילדינג עוזבים את הודו, ועזיז עובר להתגורר במדינה הודית. בחלקו האחרון של הספר, שנתיים מאוחר יותר, פילדינג חוזר להודו בשליחות ממשלתית לבדיקת בתי-ספר, ומגיע למדינה ההודית בה מתגורר עזיז. פילדינג נשוי לבתה של מרת מור, סטלה, שהכיר באמצעות אדלה כשחזר לאנגליה; סטלה ואחיה רלף מתלווים לפילדינג במסעו. עזיז סירב לקרוא את מכתביו של פילדינג משום שהניח בטעות שפילדינג נשא לאשה את אדלה, ורק כשפילדינג מגיע למקום מגוריו החדש, עזיז מגלה את האמת. במהלך החגיגה ההינדית הפרועה של הולדת קרישנה, עזיז ופילדינג מאשרים מחדש את ידידותם רק על מנת להכיר בצער שבמצבו הנוכחי של העולם - המציאות הקולוניאלית על השלכותיה הפוליטיות, כמו גם התהום הפעורה בין מזרח לבין מערב - אי אפשר לממש ידידות כזו, והם כנראה לא ייפגשו שוב לעולם.

הקשר תיאורטי: ספרות, יחסי קבוצות ופוסט-קולוניאליזם

המעבר להודו מאת פורסטר, אינו רק מתאר, אלא בעצם מושתת על פיצול. הספר מתחיל בחוסר האפשרות לגשר על התהום הפעורה בין מזרח לבין מערב, בין אם ברמה סוציו-פוליטית (כובש ונכבש) או ברמה פילוסופית (רציונליזם מערבי לעומת מושגים מזרחיים של אחדות). מאז פרסום הרומן בשנת 1924, פיצול זה הונצח בחלק ניכר מהקריאה הביקורתית של הרומן, שם הפך לקטטה תיאורטית ואידיאולוגית. בהכללה אפשר לומר כי מאז שליונל טרילינג (1943) קבע ש"ספרו של פורסטר אינו על הודו לבדה, אלא על כל החיים האנושיים", זרם אחד של ביקורת הריע לניסיונו האמיץ והכנה של פורסטר, ההומניסט הליברלי, לתאר את ה'אחרות' של הודו ולבקר את האופן בו המערב מנסה לשלוט בה ללא הצלחה, או שראה ברומן דוגמא לסימבוליזם מודרניסטי, שנחשב מנותק מהיסטוריה ומפוליטיקה. קבוצה זו נוטה לסלוח או אפילו להכחיש את המגבלות וההטיות הטבועות בהתבוננות של פורסטר, שנובעות ממיקומו כאזרח לבן של האימפריה הבריטית[1]. זרם אחר, שהתבלט מאז עליית התיאוריה והביקורת הפוסט-קולוניאלית במחצית השניה של המאה העשרים, אשר פסעה בעקבות אוריינטליזם של סעיד (1979) ואחרים[2], עורם ראיות לגבי הפיכתה של הודו ל'אחר' ברומן; במלים אחרות, גישה זו החזירה את הרומן לסוגה ה'קולוניאלית' משום שבאמצעות השיח שלו - בין השאר, שימושו בשפה ובסמל (למשל, תיאור אנשים כילדותיים וכן תיאור נופים סמליים) - מעצב דימוי של הודו, שנמצא בעינו של המתבונן המערבי ומשמש אותו למטרותיו.

בלב הרומן קיים פער, השמטה של "מה שקרה במערות מרבר", אשר אינו נפתר ברמת העלילה. אי-אירוע זה ברומן איפשר ריבוי של 'הסברים' לא רק באשר לאירוע עצמו אלא גם, ובעיקר, באשר למשמעותו, שבדרך כלל מקושרת למשמעות של 'הודו' עצמה[3]. אפשר, כמובן, לראות הסברים אלה כמנציחים את ההשקפה שלא במודע הרומן חותר לשלוט בהודו באמצעות הסברתה במונחים מערביים רציונליים.

גם הדיון להלן מציע 'הסבר' של האירועים במערות מרבר, ואפשר לראותו כניסיון שליטה כזה. אולם אני רוצה להציע שבקריאה לאור התיאוריה הפסיכואנליטית של קבוצות כפי שפותחה במאה העשרים על ידי ביון ואחרים, העלילה של הרומן, למרות שבגלוי מתעקשת על החלוקה הסוציו-פוליטית בין מזרח לבין מערב, למעשה מספקת ראיות מרתקות להיפוכו של דבר: קיימת זיקה מרשימה בין תיאוריות אלה לבין השקפת העולם ההינדית (כפי שמציג אותה פורסטר). לפיכך, קריאה זו שותפה להיבט מאוחר יותר של תיאוריה פוסט-קולוניאלית, זה של 'היברידיות', מונח שטבע הומי באבא (1994) ואומץ על ידי תיאורטיקנים פוסט-קולוניאליים אחרים. היברידיות מציעה שבמפגש בין כובש לבין נכבש קיימת השפעה הדדית, אשר מתרחשת בעיקר על הגבול, משנה את שני הצדדים, ומשבשת תפיסות נתונות של עוצמה ואמת. אני מציעה, בעצם, שאולי במפגש של פורסטר עם המזרח בהודו, הוא ספג את השפעתו יותר מאשר ידע אפילו. כמו כן, העובדה שביון נולד בהודו פותחת אפשרות שהתיאוריה שלו על קבוצות שאבה לא במודע מרעיונות מזרחיים, אולם נושא זה, אף שמעניין ורלוונטי, נמצא מעבר להיקפו של המאמר הנוכחי.

אפשר לומר שמאמר זה מציע אפשרות לערער מעט את הניגודים הבינריים הנתונים לא רק באמצעות חקירה של מיקום על הגבול בחברות ובקבוצות כפי שזה מיוצג ברומן זה, אלא גם באמצעות מיקומו שלו על הגבול בין שני תחומי דעת - ביקורת ספרות ותיאוריה ארגונית. אם גבול הוא אזור ולא קו, אזור שמתרחש בו משא ומתן לגבי היחסים בין פנים לבין חוץ (תפקיד שמוקצה למנהיגות) (Turquet 1985; Rice 1963), הרי שאזור זה, פרדוקסלית, מטשטש את ההגבלות שאותן הוא מעלה על נס. מתח זה מהדהד ברבדים שונים של המאמר הנוכחי - החל מהתמה הסוציו-פוליטית, עבור בנקודת הראות של יחסי קבוצות, וכלה במסגרת הדיסציפלינרית.

הקריאה: מסע אל ה'כלומיות' וחזרה

זמן קצר לאחר המעצר של דר' עזיז במעבר להודו בעקבות האשמתו בתקיפה של אדלה קווסטד, המנהל של הקולג' המקומי מקיים שיחה מטרידה לגבי האירוע עם פרופסור גודבולי, כהן דת הינדי. פילדינג נסער משום שהוא משוכנע כי עזיז, עמו התיידד, חף מפשע, ומה שמתרחש זו טעות איומה; גודבולי, לעומת זאת, נראה בעיני פילדינג כמבטא אדישות מוזרה, גם בהתנהגותו וגם במחשבתו - שפילדינג רואה כאופיינית לכל הגישה ההינדית לקיום (Forster 1924: 186-185):

"משום שדבר אינו יכול להתבצע בבידוד. כולם מבצעים פעולה טובה, כאשר כזו מבוצעת, וכאשר מבוצעת פעולה רעה, כולם מבצעים אותה... נודע לי שפעולה רעה בוצעה בגבעות מרבר, ושגבירה אנגליה מוערכת מאוד חולה כעת כתוצאה מכך. התשובה שלי לכך היא זו: פעולה זו בוצעה על ידיי דר' עזיז", הוא עצר וינק את לחייו הדקות. "היא בוצעה על ידיי המדריך." הוא עצר שוב. "היא בוצעה על ידייך." כעת היה אפוף העזה וביישנות. "היא בוצעה על ידי." הוא התבונן בביישנות במורד השרוול של מעילו. "ועל ידיי הסטודנטים שלי. היא אפילו בוצעה על ידי הגבירה עצמה. כאשר רוע מתרחש, הוא מבטא את כל היקום. וכך גם כאשר מתרחש טוב".

ציטוט זה, שמסכם את מושג האחדות ההינדי כפי שזה מיוצג במעבר להודו, משמש גם משקל-נגד להשקפת העולם המערבית הזקוקה להדרה ולקטגוריזציה כדי להתקיים ולדעת את עצמה. לפיכך הודים ואנגלים מחולקים לא רק על ידי הרוע של הראג', אלא על ידי ה'אחרות' הקיצונית שלהם זה ביחס לזה מבחינת מושגי העצמי וההוויה שלהם. בקריאה זו אנסה להראות שבעוד נדמה כי האירועים המתוארים ברומן נועדו לא רק לבטא הבדל זה, אלא אפילו להקצינו, הם גם מכילים את זרעי ההשקפה האחרת, המנוגדת, שתואמת את המשגת היקום של גודבולי.

מבחינה ספרותית מסורתית אדלה קווסטד היא דמות משנית למדי במעבר להודו, למרות שהיא הציר סביבו נעה העלילה. מרת מור, הגברת הנוצרייה הקשישה שמתה במחצית הספר, ופילדינג, המנהל האנגלי של הקולג' המקומי, הם אלה שמבטאים את הממדים הפילוסופיים של הרומן. מרת מור מגלמת את התוצאות העקרות והגורליות הנלוות לניסיונה של הנצרות להיאבק בממדים העצומים, הכוללים הכל, של 'הודו' (או של המזרח), ופילדינג מייצג את הגורל של ההומניסט הליברלי האנגלי (אולי פורסטר עצמו) אשר מנסה ליישם את הרציונליזם המערבי שלו על הודו, שם אינו רלוונטי, ולגבור - בסופו של דבר, בלא הצלחה - על מחסומים גזעיים באמצעות חברות.

אולם אדלה היא שמפעילה את עיקר העלילה במעבר להודו, ומשום שאני מתמקדת בפעולה, פנימית וחיצונית, אתייחס אליה בראש וראשונה. אדלה באה להודו כדי להחליט האם להינשא לרוני הסלופ, השופט של צ'נדרפור; היא מלווה על ידי אמו של רוני, מרת מור, שבאה להודו כדי לבקר את בנה ולתת את ברכתה לזוג. הגעתה של אדלה להודו ממקמת אותה על הגבול המסומן בבירור בין שתי קבוצות חברתיות שאינן שוות: בין הראג' הבריטי, נושאי התפקידים הבריטיים ובנות זוגם - הקולוניאליסטים, לבין ההודים, שברומן כוללים הינדים ומוסלמים. אדלה בוחרת להישאר על הגבול של הקהילה האנגלית, ובבחירה זו היא מניעה רצף של אירועים: ראשית, היא מערערת את יציבות היחסים השבירים בלאו הכי בין שתי הקהילות; שנית, היא מסומנת על ידי האנגלים כזרה שהופכת בהדרגה לאיום (ראו ארליך 1997), מה שמוביל לתהליך קבוצתי רגרסיבי, שכולל חרדה פרימיטיבית והגנות; שלישית, כתוצאה מכך היא הופכת למטרה של תהליך מורכב של השלכה והזדהות השלכתית מצד האנגלים ומצד ההודים, תהליך שגורם לה לפעול לא רק נגד עצמה, אלא גם בשם הקהילה כולה (ראו Klein et al. 1952;  Bion1961).

במעבר להודו, כמו במצב הקולוניאלי ההיסטורי, השלכות הדדיות מורכבות קיימות בקרב האנגלו-הודים עצמם, ובינם לבין הקהילות ההודיות. עוד טרם עבודתו של פרויד על פסיכולוגיה קבוצתית והתנהגות המונים (Freud 1921) ועד למחקרים עכשוויים, תצפיות שונות מלמדות כי קבוצות גדולות מפגינות בדרמטיות את הכוחות האי-רציונליים והלא-מודעים, שתכופות מכוננים את ההתפתחות הנפשית ויוצרים מתח רב בין זהות הפרט לבין זהות הקבוצה. אליוט ז'קס, למשל, כתב בהרחבה כיצד (Jaques 1957: 482): "פרטים עושים שימוש לא-מודע במוסדות באמצעות התחברות במסגרת מוסדות אלה תוך שיתוף-פעולה לא-מודע כדי לחזק הגנות פנימיות נגד חרדות ואשמה. הגנות חברתיות אלה נמצאות ביחסים הדדיים עם מנגנוני הגנה פנימיים". מנגנונים אלה גורמים לחברי קבוצה להזדהות קולקטיבית עם נורמות תרבותיות מסוימות, כאשר למשל, הם "פוטרים עצמם מהדחפים העוינים וההרסניים שלהם ומשליכים אותם על אויב משותף" (שם: 483). האויב יכול להיות קבוצה אחרת או פרט בקבוצה עצמה. כדי לקחת על עצמם את ההשלכות, הקבוצה או הפרט צריכים להיות בעלי טעינות, תכונה אישית או קונסטלציה ש"מתאימה" להשלכה, אשר הופכת את הפרט לזה שנבחר על ידי הקבוצה לקבל את ההשלכה. הנורמות התרבותיות כוללות "מוסכמות, מנהגים, טאבו, כללים וכדומה, שמשמשים לוויסות היחסים בקרב האנשים בחברה" (שם: 479). נורמות תרבותיות אלה תכופות מבוססות על פרוטו-התנסויות לא-מודעות. קבוצת מיעוט בארגון או קבוצה חיצונית שמסומנת כאויב הופכות שעיר לעזאזל.

עד כמה הזדהות עם קבוצה משפיעה על תחושת הזהות של הפרט מתוארת בבהירות ברומן בדמותו של רוני הסלופ, למשל, אשר נמצאת בניגוד ברור לעמדה שנוקטת אדלה. רוני, שבמודע ולא במודע מצהיר על נאמנותו המוחלטת לקבוצה, איבד את זהותו האינדיבידואלית הקודמת. שינוי זה שעבר רוני נתפס אחרת על ידי דמויות שונות המייצגות היבטים שונים של עולמו (Forster 1924: 34): "עד לאחרונה הוא היה נער נחמד למדי, אבל אחרים השתלטו עליו", אומר ההודי חמידוללה, חברו של עזיז, המדבר בשם האוכלוסייה ההודית כולה. ומרת מור, אמו, מהרהרת (שם: 70): "הוא הזכיר לה את ימיו בבית-הספר. שרידי ההומניטריות של איש צעיר נשרו ממנו, והוא דיבר כמו נער אינטליגנטי וממורמר." לעומת זאת, מר טורטון, גובה המסים, שנמצא בעמדה בכירה יותר מרוני במינהל הראג', טוען (שם: 47): "בקיצור, הסלופ הוא סאהיב*; הוא הטיפוס שאנו רוצים, הוא אחד מאיתנו". מה שרוני נאלץ להקריב נודע לנו באמצעות המספר מאדלה, שפגשה את רוני לראשונה באנגליה (שם: 99): "כמה שהיה הגון! הוא עלול לכפות עליה את דיעותיו, אבל לא לחץ עליה להתארס, כי הוא האמין, כמוה, בקדושת היחסים האישיים; זו היתה המשיכה שלהם זה לזו בפגישתם הראשונה, שהתרחשה בנוף המרשים של האגמים האנגליים". הערה אחרונה זו מצביעה גם על שבירות הזהות של הפרט, ועל המידה שזו תלויה בהקשר. בחסות הנוף המרשים של האגמים האנגליים, ארצו של וורדסוורת', בולט ההומניזם הליברלי של רוני; בהודו הוא הופך לחיה קבוצתית שחוזרת לשימוש בסטריאוטיפים.

בניגוד לרוני, כאשר אדלה מגיעה לראשונה להודו, היא מתנגדת ללחץ הקבוצה ומסרבת 'להיכנס' לראג' הבריטי. החשדנות והסלידה המוסווים בדוחק שחשה כלפי מנהגי הקהילה האנגלו-הודית הופכים אותה מטרה נוחה לעוינות, שמוחרפת על ידי המגדר שלה וסמלים תרבותיים לא-מודעים שמגלמת. רבות נכתב בעשור האחרון על עמדתה של האשה הלבנה במפעל הקולוניאלי, ועל האינטראקציות בין מגדר, גזע ומעמד - למשל, אסופת מאמרים (Chaudhuri and Strobel 1992) שמתמקדת בדרכים שנשים לבנות שיתפו פעולה או גילו התנגדות לקולוניאליזם, וכיצד גישות אלה נבעו מהעמדה שתפסו במערכת הפטריארכלית של השלטון הקולוניאלי, והשפיעה עליה. בהיררכיה שנובעת מהקונסטלציה הקולוניאלית, הדרמה הקולוניאלית מתרחשת בין גברים לבנים לבין גברים לא-לבנים; האשה הילידית תופסת את השלב הנמוך ביותר בסולם, כאובייקט של הסדר הפטריארכלי הילידי, והאשה הלבנה תופסת מקום עמום מתחת לגברים הלבנים ובתחרות עם הגברים הילידים. מחקרים סוציו-פסיכואנליטיים לגבי היחסים בין השליטים לבין הנשלטים משנות השישים ועד היום תומכים בטענה שהאשה הלבנה תופסת עמדה קונפליקטואלית מאוד: מחד גיסא, נכפה עליה תפקיד צייתני ופסיבי של רעיה ואם שעוסקת בתמיכה במפעל הקולוניאלי; מאידך גיסא, היא אובייקט להשלכות רבות עוצמה של החברה הלבנה, ובייחוד של הגברים הלבנים. אחת מאלה היא השלכה ארכיטיפית, שמקורה בתפקידים ובמבנים חברתיים קדומים, לפיה הזכר הצייד והלוחם הופך את הנקבה לאובייקט להגנה. השלכה אחרת שורשיה בתהליכים פסיכוסקסואליים. גברים לבנים משליכים את התוקפנות, המיניות והאשמה המודחקות שלהם על גברים ילידים, שבעקבות זאת נתפסים כמתאווים לנקבות לבנות (Mannoni 1964). במלים אחרות, נשים לבנות נתפסות כאובייקטים של תאווה סודית של זכרים לא-לבנים, ולפיכך כפגיעות. אולם להשלכה זו יש גם היבט מנוגד: בעודם נלחמים למען הנשים והילדים במושבות, גברים לבנים גם נוטרים טינה לא-מודעת לרעיותיהם - האשה מפריעה לעסקים של הגברים - העסקים הממשיים של ניהול הראג', שהם עניין לגברים. מר טורטון, האספן במעבר להודו משתעשע במחשבה זו בדרכו למשפט של עזיז (Forster 1924: 217):

"אחרי ככלות הכל, אלה הנשים שלנו שהופכות הכל קשה יותר כאן", היתה מחשבתו הכמוסה ביותר... ומתחת לאבירותו לעלמה קווסטד ארבה טינה, מצפה ליומה - אולי יש גרגר של טינה בכל אבירות."

לפיכך, בעוד הנשים מייצגות גם את ההיבט האנושי יותר של החברה באמצעות שמירה על שפה והתנהגות 'תרבותיות', עוצמה מתרבתת זו מפריעה לשחרור תוקפנות ודחפים מודחקים של הגברים הלבנים, והופכת אובייקט לכעסם שאי-אפשר להביעו ולפיכך יש להתיקו למקום אחר.

מה שמונע מאדלה לאמץ את הזהות המוכתבת של אשה לבנה בראשית הרומן זו האמביוולנטיות שלה בשני תחומים: הסלידה והגינוי האינסטינקטיביים שלה ממעשיהם של האנגלו-הודים, וכן היחסים שלה עם רוני. הרושם החטוף הראשון שלנו מאדלה הוא צליל מילותיה (שם: 46): "אני רוצה לראות את הודו האמיתית". מלים אלה, שמהדהדות בסצנה הראשונה במועדון ובסצנות הבאות, ממקמות אותה במוקד ההשלכות המתנגשות של מכריה הלבנים: מצד אחד, היא האשה הלבנה הפגיעה, קורבן פוטנציאלי לתאווה של הגבר ההודי, ומצד אחר, היא האויב, ה'אחר' הפנימי שמאיים לשבור את לכידות הזהות הקבוצתית באמצעות התרועעות אוהדת עם הודים.

תדמית דואלית זו של אדלה צוברת תנופה כאשר בכנותה ובסקרנותה המהוללות (על ידה ועל ידי קוראים מערביים) היא מערערת בעיוורונה את יציבות הגבולות המוּבְנים שהוצבו על ידי האנגלים בינם לבין ההודים: כבר בסצנה הראשונה במועדון אנו שומעים שהיא מסומנת בעיני מרת טורטון כמי שאינה "פאקה"* (שם: 49); במסיבת הגשר הכושלת שיזמה, היא ביקורתית בגלוי לגבי התנהגות האנגלים וכורתת ברית עם פילדינג, גם הוא יושב על הגדר שאינו "פאקה"; במסיבת התה של פילדינג היא מאזינה בלהיטות לשיחה שבין פילדינג, עזיז וגודבולי, אף שבעצם אינה מבינה אותה, ומפרה את המוסכמות האנגלו-הודיות כאשר נשארת לבדה בחברת הודים, לתדהמתו של רוני; בהסח הדעת, ובעזרתה של מרת מור, היא גורמת לעזיז לקבל על עצמו את המסע הרה האסון למערות מרבר. תגובתו של רוני לכל אלה מבטאת את קולה של הקבוצה - תגובה הכוללת גינוי של עיוורונה כלפי אופיים האמיתי ופגמיהם של ההודים, עיוורון ממנו נודף ניחוח של בגידה בבני מינה, מעורבת בפחד המדוכא בדוחק מפני מה שאשה לבנה מזמינה מהודים כשהיא חושפת עצמה לאינטימיות עמם.

בדומה לכך, ראשית הרומן ממפה את העליות והמורדות ביחסים של אדלה עם רוני, ואת האמביוולנטיות שלה ביחס לאירוסיהם. לא רק הכניעה של רוני לראג' מעוררת את מורת רוחה של אדלה; היא גם מלאה בשאלות לא פתורות באשר ליחס של מיניות לאהבה. לכן כאשר החרדה של הקבוצה ביחס לתשוקה ומיניות חוצות גבולות גזע מושלכת לתוך אדלה, זו תואמת את החרדה של אדלה עצמה, הנובעת מדילמות לא פתורות ביחס למיניות שלה וליחסים שלה עם ארוסה. היחסים של אדלה עם רוני מבוססים על חיבה (לפחות לאותו חלק של אישיותו שראתה באנגליה), ובעקבות התאונה עם המכונית, מסתבר שהיא ורוני חולקים גם "ריגוש חייתי", אולם האמביוולנטיות נותרת בעינה; היא מבוטאת בביטוי שנוקט פורסטר (שם: 103; הדגשה בקו שלי): "אחדות מזויפת נחה עליהם", ובהכרה של אדלה כשעולה למערות עם עזיז, שאינה אוהבת את רוני; ביחסה אליו חסר הרגש שקושר הערכה ותשוקה. רגע טרם כניסתה למערה, הלחצים הפנימיים והחיצוניים נפגשים: אפשר לומר שהיא פוסעת על סף התהום ביחסים שלה עם הודים כשהיא צועדת יד ביד לבדה עם הודי, ומהרהרת באומללות בחיים המצפים לה כרעיה אנגלו-הודית.

אני טוענת שבמערות מרבר, ובייחוד בתקרית המערה, אפשר לראות הצטלבות והתמזגות בין הדברים שנאמרים על ידי גודבולי לבין התיאוריה של ביון על קבוצות. המשמעות הסמלית של מערות מרבר פורשה בהרחבה ובצורות שונות ומגוונות (ראו למשל - Stone 1966;  Beer1986; Singh 1986; Silver 1991) מייצוג של הלא-מודע ועד דימוי לרציונליות המערבית. אני מאמצת את ההשקפה שעבור פורסטר המערה מייצגת את מקומו של הכלומיות, ההיעדר ההינדי, אשר למעשה הוא נוכחות של האחדות הנשגבת שאין להביעה במלים, הממשות המוחלטת המתמדת, זו שהיא המקור והתוכן של הקיום גם יחד. שם, במערות מרבר, כל ההבחנות קורסות וכל ההיררכיות הופכות חסרות משמעות (Forster 1924: 160): "הכל קיים, לכלום אין ערך". כאשר כל ההבחנות נעלמות, לאדם יש הכל וכלום בעת ובעונה אחת. עבור ההינדי, התמוססות זו של גבולות העצמי מכוננת את החיפוש הרוחני המוחלט לאחדות עם האחד, חיפוש אשר תמיד מתוסכל, כמו בשירו של גודבולי (שם: 96): "אני אומר לו, בוא, בוא, בוא, בוא, בוא, בוא. הוא אינו בא". עבור המערבי, כלומיות זו אפשר לחוות רק כריק ניהיליסטי, אובדן העצמי והאינדיבידואליות, ואכן, בקרבה של מרת מור מתעורר כוח ראשוני, אותו אמונתה הנוצרית אינה יכולה להכיל, שבסופו של דבר מסתבר כְרוֹע (שם: 212): "דבר-מה מזלזל, שאינו מסוגל לנדיבות - התולע הנצחי עצמו". אולם אני סבורה שבהתנסות של אדלה במערה, שמפיצה רוע סוציו-פוליטי, יש גם אישור מרשים ליקום כולל הכל של גודבולי. זאת, משום שבמערה זו, תחת השפעת ה'כלומיות' ההודית, אדלה פוגשת בהתמוססות שלה-עצמה; שם הזהות האינדיבידואלית שלה מוכרעת על ידי הזהות הקבוצתית שבשמה היא פועלת. כדי שהתפרצות זו תתרחש, על החרדות הקולקטיביות לעלות בקנה אחד עם החרדות האישיות. עבור אדלה המפגש עם ה'לא-דבר' ('no-thing') מתחיל למעשה מוקדם יותר, בעת התאונה, כאשר המכונית של הנָוואב* פוגעת בדבר-מה, שבתחילה היא (הרציונליסטית) מתארת כחיה, אבל מאוחר יותר מרת מור (האינטואיטיבית) מציעה שזו רוח רפאים - מבקר ממישור קיום אחר. 'רוח הרפאים' מקושרת בעת התאונה לתשוקה מינית. בעת שאדלה ורוני מנסים לגלות את סיבת התאונה, לאתר את טביעת הגלגלים של המכונית באבק, הם חווים מה שפורסטר מכנה "ריגוש חייתי", ובסופו של דבר מחדשים את מחויבותם זה לזו. ברגעים שלפני כניסתה למערה אדלה רואה מאחזים חצובים בסלע, נזכרת בתאונה וחושבת על אהבה. הרהוריה מובילים אותה לראות את עזיז (שאוחז בידה) כגבר, להרהר ביופיו ולהתעניין במצבו המשפחתי - אף שנאמר שהיא עושה זאת בלא עניין אישי. במלים אחרות, כשהיא נכנסת למערה, היא חושבת על נישואים ועל מיניות, כפי שרבים כבר ציינו. 

טעונה לא רק בדילמות שלה-עצמה אלא גם בגישות מודעות ולא-מודעות של סביבתה, כאשר האי-רציונליות נוגעת בה אדלה חווה תקיפה מינית. אני טוענת שהתנסות זו אינה אלא התפרצות, ביטוי בפעולה של כוח משולב של החרדות הפסיכוטיות הלא-מודעות של הקבוצה שהקהילה האנגלו-הודית השליכה לתוכה, אשר מצאו הד בתוכה עקב מצבה הפנימי. ההזיה שלה, או מה שלא נכנה זאת, זו פנטזיה שנוצרה על ידי הליבידו, התוקפנות והאשמה המותקים של הראג' הבריטי, שמצאו מוצא באמצעות אדלה, משום עמדתה שלה כ'אחר' והאמביוולנטיות המינית שלה, וכוונו למטרה המתבקשת: הודי שהיה באינטימיות רבה מדי עם אשה לבנה. זה קרה במערה, כי המערה היא המקום בו ההבחנות נמחקות, שם מטשטש הטאבו ששולט ביחסים בין הודים לבין אנגלים, הטאבו שמרסן חרדות ותוקפנות שאינם מודעים; טשטוש הטאבו מאפשר את התפרצות החרדות באמצעות אדלה.

פורסטר ניסה להסביר מדוע לא הציע פתרון לזהות התוקף או לממשות התקרית כ"טריק מסוים ש[הוא] חש שמוצדק לנסותו משום שהתמה [שלו] היתה הודו" (Forster במכתב 1924). בלי קשר לצידוק המודע של פורסטר, האירוע מתקיים בסיפור העלילה כפער, כהיעדר - הייצוג ההולם ביותר ללא-מודע, בין אם בפרט ובין אם בקבוצה - שנוכחותו אינה יכולה אלא להיות מורגשת, אפילו אם לא בהכרח מובנת, באמצעות הייצוגים המטפוריים או המותקים שלו.

הביטוי בפעולה, פריצת הטירוף של הקבוצה, שואב לתוכו לא רק את אדלה ועזיז אלא את מכלול הקהילות האנגלו-הודית וההודית. כל אחת מהקבוצות - הראג' האנגלי והקהילה ההודית - אף שבשגרת החיים מורכבות מתת-קבוצות מתקוטטות, מתלכדות בחטף לשלם נוכח הופעת האויב המשותף. הבדלים פנימיים נמחקים, והקבוצה ה'אחרת' הופכת נמענת לכל התוקפנות והרוע. לאחר שהשתחררו, כוחות אלה אינם מודחקים חזרה בקלות. ההרגשה הכללית שמבטאות כמה דמויות, היא של התרת רסן משיגעון או מרוע קבוצתי, והרגשה זו שקולה לרעיון של גודבולי שכאשר מתרחש רוע, זה מבטא את מכלול היקום (Forster 1924: 173): "הוא [פילדינג] הרגיש שמסה של שיגעון פרצה וניסתה להכריע את כולם; איכשהו יש לדחוף אותה חזרה לבור שלה, והוא לא ידע כיצד לעשות זאת...". מאוחר יותר הוא חושב (שם: 194): "הרוע התרבה בכל הכיוונים, נראה שיש לו קיום משל עצמו, בנפרד מכל מה שנעשה או שנאמר על ידי פרטים". ואחת המחשבות הראשונות שאנו שומעים מאדלה לאחר התקרית (שם: 200): "הרוע השתחרר... היא אפילו היתה יכולה לשמוע אותו נכנס לחיים של אחרים...". יתר על כן, אנשי הראג', שפטרו עצמם מתוקפנות ומפחדים לא-מודעים שהושלכו על מטרה ממשית, מרגישים כעת מזוכים מאשמה, ויכולים להעניק לאדלה בחמלה ובנדיבות את תפקיד הקורבן. אדלה, שנכנעת לפנטזיה קבוצתית לא-מודעת, אינה יכולה עוד לשמור על זהותה האינדיבידואלית, וזמנית הופכת להיות קורבן זה. מצבה מיוצג סמלית באמצעות עמעום הראיה והשמיעה: משקפת השדה השבורה, הקדחת וההד - כולם סימנים מוחצנים לאובדן בהירות ומשמעות.

השיגעון או הרוע, הפחדים הפסיכוטיים שהותרו מרסנם - אלה ממשיכים לקבוע את העלילה עד למשפט. פורסטר מבטא תהליך זה בכמה דרכים. ראשית, אדלה נעלמת לכאורה מסיפור העלילה: לא רק שהאירוע במערה נותר כפער לא פתור, נוכחותה או קולה של אדלה נעדרים זמנית -  מהרגע שהיא נעלמת לתוך המערה למשך כארבעים עמודים, מה שמצביע על כך שהפכה לפונקציה של הקולקטיב. אפילו כאשר קולה נשמע, הוא קיים בעיקר כתגובה לעמדות מנוגדות של רוני, של  החברה או של מרת מור, אשר טוענת, כמובן, שעזיז חף מפשע. במשך פרק זמן זה אדלה נמשכת אנה ואנה, בלא שאפשר להבחין בין מציאות לבין אשליה (כך, למשל, היא מדמיינת שמרת מור אומרת שעזיז חף מפשע). שנית, בתקופת הביניים בין התקרית לבין המשפט, יש כמה היגדים אשר מלמדים כי לא אדלה ולא עזיז מוזכרים בשמם על ידי אנשי הראג', כמו נשללה מהם הזהות האינדיבידואלית שלהם, כפי שמסומן על ידי השם, המציין הבסיסי ביותר: "...'מיס דרק והקורבן עצמה...' [מר טורטון] כמעט נשבר, לא מסוגל לחזור על שמה של הנערה" (שם: 173).  "פילדינג היה הבא שדיבר. הוא רצה לדעת האם היתה הודעה רשמית לגבי בריאותה של העלמה קווסטד, או שמא הדיווחים חמורים עקב רכילות. לשאלה שלו היה אפקט גרוע, חלקית משום שביטא את שמה; אליה, כמו לעזיז, התייחסו תמיד באמצעות כינוי עקיף" (שם: 189).

הסצנות בקרב בעלי התפקידים הרשמיים של הראג' ובמועדון שופעות דוגמאות אשר מלמדות ששימור זהות אינדיבידואלית בקבוצה הגדולה שנתונה בלפיתת כוחות לא-מודעים זה קרב אבוד. בקבוצות גדולות פועלים כוחות רבי עוצמה אשר מנסים לעצב את תפקידו ומעמדו של כל חבר  בקבוצה גדולה (Turquet 1975). די בדוגמא אחת (Forster 1924: 192): "לשמע שמו של הסלופ הבעה מעודנת ושמיימית הופיעה שוב על כל הפנים. העלמה קווסטד היתה קורבן ותו לאו, אבל הסלופ הצעיר היה קדוש מעונה; הוא היה הנמען של כל הרוע שכוון נגדם על ידי הארץ שניסו לשרת; הוא נשא את צלב הסאהיב".

רק במשפט עצמו היערכות של כוחות נגדיים מאפשרת "לדחוף את השיגעון חזרה לבור שלו" במילותיו של פילדינג, כך שאדלה יכולה לכונן מחדש את הגבולות בינה לבין הסובבים אותה. במלים אחרות, במשפט היא מסוגלת לפטור עצמה מההשלכות שהושמו בתוכה, לחזור ולזכות באחיזה באינדיבידואליות שלה. מה הם הכוחות שמאפשרים זאת, וכיצד הם מבוטאים? יש לפחות שלושה כוחות כאלה: מראה הפאנקה-וואלה*, פעולת הסיפר, ואולם בית המשפט.

מרגע שאדלה מגיעה לאולם בית המשפט, היא המומה ממראה הפאנקה-וואלה. מתואר כ"אל" שהושלך על ידי הטבע מקרב הטמאים, חסר כל תודעה רציונלית, נדמה שהוא (שם: 221): "מוכיח אותה על מוגבלות הסבל שלה. 'בזכות מה,' שאלה את עצמה, 'כינסה מלוא החדר אנשים יחדיו?'." במלים אחרות, הפאנקה-וואלה פוער את הסדק הראשון בזהות הקבוצה שנכפתה עליה באמצעות מתן מקום לכוחות שמעבר לרציונליות שמיוצגת בסצנת בית-המשפט (נקודת מפגש אחרת בין ההינדואיזם של גודבולי לבין הפסיכואנליזה).

גם השאלה "בזכות מה כינסה מלוא החדר אנשים יחדיו?" מדגימה את תחילת ההרחקה הקריטית של אדלה את עצמה מההמונים. השאלה רומזת שהיא כינסה את בית-המשפט ולא שהקהילה האנגלו-הודית עשתה זאת, וסחפה אותה עם כולם. שאלה זו היא הסימן הראשון לחזרת האחריות האישית, ויחד עמה תחושת העצמי. חשוב לשים לב, עם זאת, שכל עוד המחשבה נותרת בגדר המחשבה וטרם הפכה לדיבור, אין די בכך.

המאבק לעצמיות נמשך לכל אורך עדותה של אדלה. מאבק זה מיוצג בצורה קומית, כאשר למשל, הקהילה האנגלו-הודית מנסה להשיג לאדלה מושב על הבמה, בתירוץ שמרגישה חולשה וזקוקה לאוויר, אבל כשניתן המושב, כל הפמליה הולכת לשם בעקבותיה. המוסד הבריטי הייחודי של 'משחק הוגן' כופה אותם לרדת חזרה לאולם בסופו של דבר, אבל אז הם שוב לוקחים את אדלה עמם. רק כאשר אדלה נמצאת לבדה בתא העדים, מופרדת אפילו ממר מק'ברייד באמצעות "מעין אפלה", התהליך הכאוב של תביעה-מחדש של זהותה האישית יכול באמת להתרחש.

ושוב מתמזגים, מזרח ומערב. אולם בית-המשפט עצמו, התגלמות הרציונליזם המערבי, משמש כמיכל עבור הכוחות האי-רציונליים הפועלים בסצנה, ומאפשר תהליך של עיבודם, בד בבד עם תפקודו כפונקצית גבול. מיכל, מונח אחר של ביון, יכול להכיל חרדות פסיכוטיות בלא לדחות אותן או להשליך אותן חזרה החוצה. ברמה אישית, האם בדרך כלל ממלאת אחר פונקציה זו, אבל בחיי הקבוצה זו תכופות הפונקציה של המסגרת ושל המנהיגות, שמציבה גבולות של מקום וזמן בהם כוחות אי-רציונליים יכולים להיות מוכלים ונשלטים, כך שהעבודה המודעת של הקבוצה יכולה להתבצע. בחברה, מוסדות דוגמת בתי-משפט פועלים כיישויות גבול, והמנהיגות הממונה (השופטים) יכולה לנהל משא ומתן בין תביעות מנוגדות של צדדים בקונפליקט. אפילו בהודו הקולוניאלית זה היה כך - מה שמודגש באמצעות העובדה שלמרות דיעותיהם הקדומות האנגלו-הודים מתירים לדאס ההודי, לשבת בראש ההליכים. המרחב של אולם בית-המשפט, אם כן, נמצא בניגוד למרחב של המערה. שם הגבולות מתמוססים; כאן הגבולות מוכרים ומאושרים מחדש. ואכן, ההליך שמתרחש באולם בית המשפט, למרות ההפרעות וההתפרצויות המרובות של שני הצדדים, פועל לקראת שליטה בכאוטיות.

עדותה של אדלה כוללת ראיה שעומדת בניגוד לראיה במערה. שם היא מתנסה בהתמוססות העצמי נוכח עוצמת הקבוצה; כאן הראיה, תחת המבט של הפאנקה-וואלה שיודע הכל ואינו יודע דבר, מוכלת בסביבה ה'בטוחה' של בית המשפט, פועלת להשיב את עצמה לעצמה. כאשר היא (שם: 229) "קמה להשיב" ו"שמעה את צליל קולה שלה", העצמי המזויף מתחיל לנשור מעליה (שם: 230): "תחושה חדשה וזרה הגנה עליה כמו שריון מפואר. היא לא חשבה מה קרה, או אפילו זכרה בדרכו השגורה של זיכרון, אלא חזרה לגבעות מרבר, ודיברה משם, על פני מעין אפלה, אל מר מק'ברייד. היום הגורלי התרחש שוב בכל פרט ופרט, אבל כעת היא היתה בו ולא היתה בו בעת ובעונה אחת, ויחס כפול זה  העניק לו פאר שאין לתאר". ובסופו של דבר, פעולה זו של אדלה שמספרת את סיפורה - לא רק התרחשות האירועים באותו יום מחדש בדעתה באמצעות "הראייה" שלה, אלא תרגומם למלים באנגלית ולפעולות דיבור פרפורמטיביות, שבסופו של דבר מכוננים מחדש את המבנה ואת הזהות. סגנונו המבריק של פורסטר ממפה את התהליך בו סיפורה של אדלה מתחיל כדיבור מגולם בדיווח של המספר (שם: 230): "שאלות נשאלו, ולכל אחת מאלה היא מצאה תשובה מדויקת; כן, היא הבחינה ב'אגן הפיגיון', אבל לא ידעה את שמו; כן, מרת מור התעייפה אחרי המערה הראשונה וישבה בצל סלע גדול...". בהדרגה מופיע דיבור ישיר, שאינו רק בעל ערך אמת אלא גם בעל העוצמה לשבור את התמזגותה עם הקהילה האנגלית, וכך להשיב את הדברים אל המבנים הקודמים שלהם (שם: 230-231):

"אפשר רגע בטרם אענה על כך, מר מק'ברייד?"

"בוודאי." ...היה זה הספק שתכופות פקד אותה, אבל מוצק ומושך, כמו הגבעות. "אני לא - " דיבור היה קשה יותר מאשר ראייה. "אני לא לגמרי בטוחה."

"אבקש את סליחתך?" אמר מפקח המשטרה.

"אני לא בטוחה..."

"לא שמעתי את התשובה." הוא נראה מפוחד, פיו חתום...

"מה זה, מה את אומרת? דברי, בבקשה." השופט רכן קדימה.

"אני חוששת שטעיתי."

"איזה מין טעות?"

"דר' עזיז מעולם לא בא בעקבותיי לתוך המערה."

במהומה שפורצת בעקבות דבריה, אדלה מבינה ש"החיזיון חלף" ושהיא חזרה ל"תפלות של העולם", אבל "דבר-מה שלא הבינה" משתלט עליה (שם: 232) ו"מסייע לה להתגבר": "את מבטלת את האישום? עני לי," צווח נציג הצדק. "אני מבטלת הכל". השופט מתעקש על מלים אלה כי הן מכוננות את הפרפורמטיביות הנחוצה לביטול האישום בבית משפט אנגלו-הודי. אבל מבחינת התהליך, מלים אלה מסמנות גם את הנסיגה של אדלה לתוך הגבולות של עצמה. היא זכתה-מחדש או פשוט זכתה בעוצמה להיות עצמה, ועבור פורסטר, להיות עצמי זה בוודאי חשוב יותר מאשר להיות מסוגל להבין או להטמיע את הודו.

אולי לכן בחלקים האחרונים של עלילת הרומן שתי הקהילות, שנפטרו מהאיומים הפוטנציאליים (עזיז, פילדינג, אדלה ומרת מור), משרטטות גבולותיהן בצורה הדוקה, יותר הדוקה אפילו מאשר קודם. עזיז הופך 'הודי' והולך לעבוד במדינה הודית; אדלה ופילדינג חוזרים בנפרד לאנגליה, שם פילדינג נישא לבתה של מרת מור, סטלה, שיחד עם אחיה רלף מייצגת את האפשרות של להיות אנגלי בזהות והודי ברוח. למרות סיומו של הרומן בהצהרה החלטית שהידידות בין פילדינג לבין עזיז אינה יכולה לשרוד את המכשולים שבדרכה, פורסטר שומר בכל זאת את האפשרות לקשר פתוח ואמיתי באמצעות סטלה וילדה שטרם נולד. במאמר זה ניסיתי להראות שבעוד שברמה התמטית אפשרות זו נותרת מרוחקת ורופפת, בהתאמה להכרתו הכנה של פורסטר במגבלות הדעת הרציונלית שלו-עצמו ושל גזעו, העלילה של הרומן מגלמת אפשרות זאת לא במודע.

References:

Bhabha, H. (1994) The Location of Culture. London: Routledge.

Beer, G. (1986) Negation in A Passage to India. In: J. Beer (ed.) A Passage to India: Essays in Interpretation. New Jersey: Barnes and Noble.

Bion, W. R. (1961) Experiences in Groups. London & New York: Routledge.

Brown E. K. (1950) Rhythm in the Novel. Toronto: University of Toronto Press.

Chaudhuri, N. & Strobel, M. (eds.) (1992) Western Woman and Imperialism: Complicity and Resistance. Bloomington and Indianapolis: Indiana University Press. See especially the chapter: "Chathams, Pitts and Gladstones in Petticoats" by Mrinalini Sinha.

Erlich, S. (1997) On Discourse with an Enemy. In: The Inner World and the Outer World: Psychoanalytic Perspectives. New York & London: Yale University Press.

Forster, E. M. ([1924] 1979) A Passage to India. London: Penguin Books.

Forster, E. M. Letter to Dickinson, 26 June 1924, quoted in the Editor's Introduction to the Penguin Twentieth Century Classics edition of A Passage to India.

Freud, S. ([1921] 1984) Group Psychology and the Analysis of the Ego. Penguin Freud Library, vol. 12. Harmondsworth: Penguin Books.

Klein, M. et al. ([1952] 1989) Developments in Psychoanalysis. London: The Institute of Psychoanalysis, Karnac Books.

Jaques, E. (1957) Social Systems as a Defence against Persecutory and Depressive Anxiety. In: Klein, M., Heimann, P. and Money-Kyrle, R. (eds.) New Directions in Psychoanalysis. New York: Basic Books.

Mannoni, O. (1964) Prospero and Caliban. New York: Frederick A. Praeger.

Silver, B. (1991) Periphrasis, Power, and Rape in: A Passage to India. In: Higgins, L. and Silvers, B. (eds.) Rape and Representation. New York: Columbia University Press.

May, B. (2007) Romancing the Stump: Modernism and Colonialism. In: Begam R. and Valdez Moses M. (eds.) Modernism and Colonialism: British and Irish Literature, 1899-1939. Durham & London: Duke University Press.

Parry B. (1998) Materiality and Mystification in A Passage to India. Novel 31(2).

Rice, A. K. (1963) The Enterprise and Its Environment. London: Tavistock.

Said, E. (1979) Orientalism. New York: Vintage.

- (1993) Culture and Imperialism. New York: Alfred A. Knopf.

Singh, A. (1986) The Novels of E. M. Forster. New Delhi: Atlantic Publishers.

Stone, W. (1966) The Cave and the Mountain: A Study of E. M. Forster. Stanford: Stanford University Press.

Suleri, S. (1987) The Geography of  A Passage to India. In: Bloom, H. (ed.) Modern Critical Interpretations: A Passage to India. New York: Chelsea House.

Trilling, L. ([1943] 2004) E. M. Forster. Binghamton, NY: New Directions. Reprinted in part in E. M. Forster's A Passage to India. Edited and with an introduction by Harold Bloom. Philadelphia: Chelsea House.

Turquet, P. (1975) Threats to Identity in the Large Group. In: Kreeger, L. (ed.) The Large Group - Dynamics and Therapy. London: Karnac Books.

- (1985) Leadership: The Individual and the Group. In: Colman, A. D. and Geller, M. H. (eds.) Group Relations Reader 2. Jupiter, Florida: A. K. Rice Institute.



* המאמר התפרסם לראשונה באנגלית; ראו Organizational & Social Dynamics 8:2 (2008): 217-234.

תרגום המאמר והציטוטים ממעבר להודו: דורית שיקיירסקי.

** ראג' (Raj): כינוי למערכת השלטונית של האימפריה הבריטית בהודו.

[1] אי-אפשר להציג כאן את מלוא הסקירה הביבליוגרפית, אולם ראו, למשל, Brown  (1950), Stone (1966).

[2] ראו, למשל,Said  (1993) וגם Parry (1998), Suleri (1987).

[3] שוב, סקירה ביבליוגרפית מלאה אינה רלוונטית כאן. לגבי אזכורים מסוימים, ראו דיון בתקרית המערה להלן.

* סאהיב (Sahib): כינוי לאנגלי בפי ההודים; בהשאלה -  ג'נטלמן, מי שמתאים מבחינה חברתית.

* פאקה (Pukka): אמין, מקובל חברתית.

* נוואב (Nawab): תואר למושל או בן אצולה בתת- היבשת ההודית.

* פאנקה (punkah-wallah): מאוורר תלוי ענק, עשוי מבד או עלה, שהופעל באמצעות משיכה בחבל.

פאנקה-וואלה: המשרת שהפעיל את המאוורר.

 
צור קשר מהיר
שם
טלפון
מייל