" /> Ofek Groups - פרופ' שמואל ארליך
פרופ' שמואל ארליך
הכוח לעשות, היכולת להיות: הרהורים מזווית פסיכואנליטית

היות ואנו עוסקים בתעתועים, אתחיל בכך שהכותרת שנתתי גם היא מתעתעת: ההבחנה בין כוח ויכולת איננה חד-משמעית, וכריכת המילים הללו עם עשייה מחד גיסא והווייה מאידך גיסא אולי מטעה. אבל זה משקף את תחילת ההרהורים שלי בנושא שלפנינו ואת פיתוחם בהמשך.

בעברית קשה להבחין בין שני מושגי כוח: power ו-strength(1). בעולם התוכן הפסיכואנליטי הבחנה זו משמעותית להבנת עולמו הפנימי של היחיד וגם למתרחש בקבוצות ובארגונים. ברמת העשייה כאן ועכשיו, מגבלת הזמן דורשת כמעט את הבלתי-אפשרי, ומשום כך אדבר בראשי פרקים, בתקווה שאלה יעוררו אצלכם השומעים אסוציאציות אשר תספקנה הרחבות נוספות.

אתחיל בהתייחסות לכוח במובן של power. מקבץ המושגים המשמעותי בהקשר זה נע סביב עוצמה, אונות, שליטה וסמכות. יש שני היבטים עיקריים לחוויית הכוח הזאת: האחת נובעת מתוך הגוף והעולם הפנימי, והשניה מן היחס לעולם הסובב. בעולם הפנימי, הכוח או הכוחות שנחווים על ידינו הם בראש וראשונה היצרים או הדחפים: כלומר, אירועים פנימיים עוצמתיים, שאין מנוס ומפלט מפניהם אלא דרך סיפוקם ופורקנם, בין אם מדובר ברעב, בצמא, במין או באוויר לנשימה. הדחף הוא כוח במובן כמו-פיזיקלי - לחץ פנימי בעל נוכחות, עוצמה כמותית וכיוונית, כוח מניע שדוחף לפעולה. הדחף הוא אחת הדרכים הראשוניות, אם לא הראשונית ביותר, דרכה אנו חווים ישירות את חוויית הכוח. השאלה המהותית היא: האופן הסובייקטיבי שבו נחווים הכוחות הפנימיים הללו - האם באופן פסיבי, כמושלים ושולטים בנו, או באופן אקטיבי, כמשאלות פעילות, שהן שלנו, שבאות מתוכנו ומייצגות אותנו. זה הוא איפוא התעתוע הראשוני, המוקדם והמעצב שאנו ניצבים בפניו: האם הלחץ והדחף שאנו חווים הם אנו-עצמנו או ישות זרה, מעין גייס חמישי פנימי שפועל נגדנו. והתשובה לשאלה זו היא הגורם המרכזי בהתפתחות העצמיות.

ההיבט השני של חוויית הכוח קשור ליחסים עם הדמויות המשמעותיות בסביבה. התינוק, העולל והילד הקטן זקוקים לכוחותיהם של אלה שמגִינים עליהם, מזינים אותם ומווסתים עבורם את האימפקט של הכוחות האימתניים שפועלים בעולם החיצוני ובעולם הפנימי. ההישענות עליהם יוצרת, בין הייתר, תלות וציפיות, ממומשות או מאכזבות, שיצבעו את היחס והציפיות מהסביבה ומהעולם, כולל מארגונים וממוסדות חברתיים. חוויית הילד את ההורים רוויה לא רק ברגשות של אהבה ושנאה, קרבה ופחד, אלא גם בהיותם דמויות שמגלמות עבורו את הכוח על היבטיו השונים: עוצמה, מרץ, יוזמה, סמכות ומרות, וכמובן גם היפוכיהן. קשה להגזים במידה שבה הכוח מהווה מרכיב ביחסים המוקדמים. התרגלנו, או הרגילו אותנו, לחשוב על האם המוקדמת כדמות אוהבת ומתמזגת עם תינוקה. התיאור הזה, במקרה הטוב, הוא חלקי בלבד. האם האוהבת והמסורה נחווית גם כמישהי בעלת עוצמה וכוחות בלתי-רגילים, שיכולה לגרום לסיפוק עילאי או לאכזבה מרה ותסכול מדכא, ושברצותה היא אף חודרנית ומשתלטת, מבחינת חוויית התינוק והילד. האב, בעל הכוחות הפיזיים הגדולים, הפך גם הוא בהגזמה קריקטורית-משהו לדמות המענישה והמאיימת, המייצגת את החוק והעל-אני הרודפני. לדעתי, חלוקה חדה ומוגזמת זו נשענת על פיצול אחר, שבו האם ותינוקה שרויים באחדות הרמונית, שהאב פרוד ממנה וחיצוני לה, ולכן הוא נציג הזרות והאחרות, של מה שבא מבחוץ ולכן מאיים ומתסכל. למרות שיש היבטים נכונים בתפיסה זו, בפרט בשלבים המוקדמים של החיים בהם הקשר עם האם הוא יחסית בלתי-אמצעי, יש בכך גם עיוות מסוים.

תיקון נוסף שיש להכניס בתפיסה זו של האב הוא ביחס של הבן כלפיו במסגרת המשולש האדיפלי. כאן מגיעה לשיאה תפיסת האב כדמות כוחנית, מסרסת ומאיימת, שהמשאלה התחרותית כלפיה מפחידה עד כדי שיתוק. במידה וזו התפיסה הבלעדית, הרי שהיא מתעלמת לחלוטין מצידה הנוסף של המטבע האדיפלית, מן האהבה והמשיכה של הבן לאב, שהוא גם מושא אהבתו של הילד. אמנם היבט זה בדרך כלל מודחק יותר, אבל אין בכך כדי לבטל את קיומו והשפעתו הלא-מודעת, בעיקר במישור ההתייחסות הבוגרת כלפי דמויות כוח וסמכות, שהיא פעמים רבות אמביוולנטית ביותר, במיוחד אצל גברים. חלק ניכר מהיחס לסמכות במסגרות ארגוניות למיניהן מגלם את האמביוולנטיות הזאת. כך למשל, הנטייה העכשווית להשטחת מבנה הסמכות בארגונים ואפילו לביטולה, הדגש על דפוסי ניהול נשיים-אמהיים, מבנה שטוח לעומת מבנה היררכי, או מבנים שמטשטשים את פערי הדורות, כרוכים בין הייתר בהתמודדות עם הדילמה שמגולמת בסיטואציה האדיפלית ועם הצורך להכחיש אותה. נטייה זו משפיעה על ויוצרת דפוסים תרבותיים, אידיאולוגיים ומעשיים, שצובעים את המציאות החברתית. כדי לדייק: אינני טוען שהמבנה ההיררכי הוא תמיד המבנה הטוב והמתאים, או שדפוסים אופקיים של חלוקת הסמכות אינם ראויים; אולם לעומת זאת, הניסיון להכחיש את הכוח שמיוחס לדמויות סמכות, בין אם מתוך פחד וקנאה או מתוך כמיהה, גם הוא איננו מוצלח. כאן אנו פוגשים את התעתוע השני של הכוח, שמופיע ביחסים הבין-דוריים וביחס לסמכות, כמה שאיננו יכולים איתו ואיננו יכולים בלעדיו.

עד כאן התייחסתי לכוח במובן של power, שמהבחינה הפסיכואנליטית מתמקד בדחפים ובקונפליקטים שהם יוצרים. אבל יש משמעות נוספת ואחרת לגמרי למושג הכוח בחשיבה הפסיכואנליטית, שבאה לביטוי במלים כמו יכולת, כושר ואפשרות -capacity  או .strength למשל, היכולת לשרוד, או היכולת לאהוב, או היכולת להיות, להרגיש חי, קיים ומחובר. כאן אנחנו פוגשים איכויות של הבנה, חווייה וקיום ששונות מהותית מתפיסת הכוח במובן של power. הבדל משמעותי ראשון שעולה בדעתנו הוא שכאן לא מדובר בלחצים ובדחפים, במשהו שצריך לפרוק או להשיג, בעל מטרה או התכוונות. הבדל נוסף שניכר מייד הוא שהכוח שמדובר בו כאן הוא בעל אופי פוטנציאלי, כלומר: לכאורה הוא איננו פעיל, אין לו מבנה של הגעה לשיא ופורקן, אין בו התכוונות, ובמידה ויש, הרי שהיא מחטיאה את מטרתה, כמו למשל, הדחף לאהוב, או להיות מאושר או חכם (או ה- capacity to be aloneשל ויניקוט).יחד עם זאת, היכולות הללו קיימות וניתנות לזיהוי. המשמעות של יכולת ושל capacity מתארת עבורנו דבר מה שהתהוותו היא במימושו, שלפני מימושו הוא קיים כרעיון או כפוטנציאל. כאן השפה העברית יכולה דווקא לבוא לעזרתנו, כמו בביטוי שמשהו קיים "בכוח" ושיש להוציאו מהכוח אל הפועל. כאן אנו פוגשים את התעתוע השלישי - כוח שביטוייו אינם מדידים (כמו חוכמה, אהבה או יופי), שאינו כרוך בביצועים או בפעולה מסוימת, ושמהותו איננה תלויה או מוגדרת על ידי התגברות על מכשולים. אולי כאשר אנו מדברים על "כוחות נפש" אנחנו בקרבתה של ההמשגה של כוח במובן של capacity, למרות שמהר מאד ניתקל גם בהקשר הזה בלחץ "אמפירי" לתת לכך הגדרה כמותית וכיוונית, שאם לא כן הרי שאנחנו עוסקים כביכול במיסטיקה או באסתטיקה.

כיצד ניתן להמשיג שתי משמעויות כל כך שונות של כוח במסגרת הבנה פסיכואנליטית אחת? כל מי שקרוב לתחום יודע שסביב השאלה הזאת נִבעו חריצים ופיצולים עמוקים בפסיכואנליזה. הפיצול העמוק ביותר הוא בין מה שנקרא פסיכולוגית הדחף והפסיכולוגיה של התייחסות או עצמיות. הרבה מאד נכתב על כך, ויותר מכך, מהווה גורם להטחה הדדית של ביטול והאשמות. אינני מתכוון להיכנס לעובי הקורה של מחלוקות אלה (שבחלקן הן בוודאי סביב כוח וכוחניות) בהזדמנות זו ובמסגרת הזמן המצומצם שעומד לרשותנו, וגם אינני חושב שזה יתרום לנושא. אין ספק שיש כאן עוד תעתוע שקשור בשאלת הכוח. ברצוני לנצל את הדקות המועטות שנותרו לי על מנת להביא בפניכם את הפתרון שלי לבעיה, ובכך אולי גם לפתור את תעתוע הכותרת שהצגתי.

נקודת המוצא שלי היא שזאת איננה שאלה של או-או, האם כוח אחד או השני הוא הבלעדי. חיי הנפש שלנו מורכבים מכדי שזאת תהיה שאלה של בלעדיות. לדעתי, וכך אני אומר בפרסומים רבים במשך שנים לא מעטות, מדובר במהות החוויה הנפשית, שמורכבת משתי אופנויות שונות ומנוגדות. להנחה זו יש השלכות משמעותיות ביותר. ראשית, שהתהליכים שדרכם אנחנו מעבדים וחווים את המציאות הפנימית והחיצונית הם שניים ולא אחד; ושנית, שתוצרי החוויה שהם יוצרים שונים בתכלית. עם זאת, שניהם מתקיימים בו בזמן ושניהם נחוצים אבסולוטית. השאלה היא, מי מהם דומיננטי ברגע מסוים או בהקשר מסוים.

מה מאפיין את שתי החוויות השונות? במסלול האחד, החווייה מושתתת על חוויית הנפרדות של עצמי ואחר, של סובייקט ואובייקט. חוויית הנפרדות היא שיוצרת את התשוקה לאחר הנפרד, ואת הדחף להשיגו ולהגיע לסיפוק דרכו. חוויית הנפרדות היא הבסיס לחשיבה והתייחסות אובייקטיבית, הגיונית ומדעית, כמו גם לחוויית זמן ליניארית ודיגיטלית. יש בה כיווניות ושאיפה להשיג מטרה כלשהי, שנמצאת מחוץ לעצמי. הכיווניות, השאיפה להשיג ולהגיע לסיפוק, הם שנותנים לאופנות זו את השם "אופנות העשייה", מכיוון שזאת השאלה המרכזית והמהותית בה: מה עלי לעשות על מנת להשיג את האובייקט הנפרד-הנכסף?

לעומת זאת, אופנות החווייה השניה מושתתת על חוויית האחדות והמיזוג של עצמי והאחר, של סובייקט ואובייקט. לא נפרדות יש כאן, אלא - חיבור ואיחוד. מכיוון שכך, אין כאן תשוקה לאובייקט, שנחווה כחלק מעצמי. החשיבה היא סובייקטיבית, לאו דווקא הגיונית או מציאותית, ותחושת הזמן היא מעגלית או אינסופית. השאלה המרומזת איננה "מה עלי לעשות?" כי אין מה להשיג, אלא - המשכיות מצב המיזוג והאיחוד, לעומת הפסקתו או היעדרו. הכותרת שמתאימה לאופנות זו היא על כן אופנות ההווייה, והבעייתיות שקשורה בה היא סביב החווייה של היות לעומת אי-היות, של עצמי, של האחר, ושל החיבור בינינו.

נדמה לי שברור לכם ששאלת הדחפים קשורה באופנות העשייה, בעוד ששאלת היכולת קשורה לאופנות ההווייה, או כפי שאמרתי בכותרת: הכוח לעשות, היכולת להיות. כוח במובנו האובייקטיבי (כקשור למשהו שנפרד מהסוביקט) הוא מושג שניתן לתארו כבעל עוצמה מדידה, אפילו פיזית. הוא קשור ליחסים בינאישיים שנחווים באופנות העשייה, כלומר, כאשר האובייקט נחווה כנפרד מן הסובייקט. באופנות ההווייה, לעומת זאת, שבה החווייה היא של מיזוג ואחדות ולא של נפרדות, קיימים אספקטים אחרים של כוח, כמו יכולת. כך למשל, מדובר ביכולת להרגיש חי, לחוות את עצמך כקיים, המשכי ומחובר - הן לעצמך, הן לאחר, והן ליישויות בסביבה ובתרבות שניתן או רצוי להרגיש מחובר איתן, כמו ערכים, אידיאלים או יצירות אמנות. ברור גם כן שהבעייתיות והפתולוגיה שנובעת משני המישורים החווייתיים הללו שונה בתכלית, ובעיקרון: מדובר בפתולוגיה של קונפליקט לעומת פתולוגיה בתחושת החיות, הקיום והחיבור.

ובהקשר הארגוני והקבוצתי: האופנויות שתארתי והשלכותיהן בולטות בתחום של תהליכים קבוצתיים לא פחות, ולפעמים יותר, מאשר אצל הפרט. דוגמא לכך היא קבוצת הלמידה הקטנה בסדנאות בגישת טוויסטוק, שמשימתה היא לחקור את המתרחש תוך כדי התרחשותו, מה שאומר שבעצם היא איננה משימתית, כי אין לה מטרה שאליה יש להגיע מעבר לעצמה ולתהליכים שמתרחשים בה. הקושי שהקבוצה חווה נובע (לפחות בהתחלה) מכך שמשימה זו היא במובהק בתחום ההוויה, והוא בא לביטוי בניסיונות להיות משימתיים ולהמציא מטרה שתאפשר "תוצרים" של ממש. ברמה הלא-מודעת, הקושי מתבטא בפנייה להיבטים, שגם אם הם פנטזמטיים, הם שאובים מפנטזיות בתחום העשייה: שלושת התצורות של הנחה בסיסית (basic assumption) שביון תאר מגלמות משאלות שבמהותן העמוקה הן יצריות וביולוגיות, כלומר באופנות העשייה, בין אם מדובר בהנחה בסיסית לחימה-בריחה (baFF: להילחם או לברוח על מנת לשרוד) או בהנחה בסיסית זוגיות (baP: זיווג שייצור משהו חדש ומושיע), ואפילו הנחה בסיסית תלות (baD: הגנה ומילוי צרכים על ידי הזולת). מעניין ששתי ההנחות הבסיסיות שנהגו מאוחר יותר משקפות דווקא את אופנות ההוויה: ba Oneness (Turquet) ו-ba Me-ness (Lawrence, Bain & Gould). בקבוצת הלמידה הגדולה, שבה קבוצת העבודה המשימתית רחוקה עוד יותר מגדר האפשרי, אופנות ההווייה בולטת במיוחד, בחוויות של התמזגות, אובדן זהות וריק.

ברמת הארגון אנו פוגשים חיכוכים ודילמות שקשורים בשתי האופנויות, ובנוסף מושפעים מה-milieu התרבותי המשתנה. יותר ויותר ארגונים הם בעלי מבנה גלובלי שמוכתב בלעדית על ידי נסיבות והיבטים כלכליים, מה שמצמצם כמעט לאפס את היכולת להרגיש מחובר לארגון ומזוהה איתו. מעבר לתחושת הניכור, הדבר גורם לקושי ניכר בהפנמה ובהזדהות עם ערכי הארגון ומשימתו העיקרית; כלומר, הולכת ומצטמצמת האפשרות שאנשים "יהיו" בארגון ולא רק "יעשו" את מטלותיהם. לעומת זאת, ואולי בגלל הקושי להיות בארגון, העשייה תופסת את מקום ההווייה וממלאת כל חלקה טובה, כך שאנשים הופכים ל-workaholics, ומצמצמים ואפילו מאבדים את יכולתם להיות במקומות ראויים בחייהם - עם בני זוגם, ילדיהם ועצמם. בסופו של דבר התהליכים הללו יתנקמו בארגון עצמו, כיוון שבדרך כזו או אחרת יביאו לפרוקו.

אסיים בסיכום קצר: מהזווית הפסיכואנליטית ניסיתי לבדוק מה הם התהליכים הנפשיים שקשורים לכוח, ולאבחנה בין כוח ויכולת. תיארתי כיצד כוח קשור ביצריות שבעולם הפנימי, במה שדוחף לסיפוק ופורקן, והדרך שבה הדבר מתבטא ביחסים וצובע אותם. לעומת זאת, יכולת היא פן של כוח בפוטנציה, שקשור לתהליכים מסוג אחר לגמרי, שאינם דורשים סיפוק ואינם קשורים להשגת מטרה. קישרתי שני היבטים אלה של כוח לתפיסה התיאורטית שפיתחתי, של שתי אופנויות חוויה שמקבילות לשני היבטים אלה, ועל כן - הכוח הוא לעשות, בעוד שהיכולת היא להיות, על כל המשתמע. סיימתי בתיאור קצרצר כיצד שתי האופנויות הללו פועלות במישור הקבוצתי והארגוני. אני מאוד מקווה שלמרות הקיצור והתמצות של הדברים, התעתועים הללו יעוררו בקרבכם מחשבות משלכם.



(1) מלים נרדפות: עוצמה, הספק, מרץ; אומץ, תוקף, עוז, און, קשיחות, איתנות; חוזק, חוסן, שריריות, מוצקות; יכולת, כושר, אפשרות, פוטנציאל; עושר, הון, השפעה, שררה, שליטה, שלטון, סמכות, מרות.



 


 
צור קשר מהיר
שם
טלפון
מייל