" /> Ofek Groups - פרופ' אריאלה פרידמן
פרופ' אריאלה פרידמן

כוח נשים - מהסמוי לגלוי 

כשהפסיכולוגיה החברתית החלה לעסוק במגדר וכוח, נשים וכוח, המחקרים הראשונים שפורסמו דיברו על כך שבגלל שכוח אינו דרך פתוחה בפני נשים בגלל:

•1.       היעדר משאבי כוח: כסף, לגיטימיות, סטטוס וכולי.
     מושג הכוח, להיות בעל כוח, להפגין כוח, נוגד את הדימוי הנשי.

בגלל סיבות אלה נשים נאלצו לפתח דפוסי כוח שאינם ישירים כי אחרי ככלות הכל גם נשים רוצות להשפיע, גם נשים רוצות להשיג מה שהן רוצות, למשל: להפעיל כוח בלי שירגישו (מניפולציה), הכוח של הקורבן וכוח אישי, שמסתמך על העצמי: החיוך, הנחמדות.

שלושת הדפוסים הללו אינם מחזקים את העושה וגורמים לפגיעות.

כפי שנאמר, גם מסיבות של חוסר משאבים ולמרות שעבודה נעשית בכיוון הזה, נשים עדיין דלות יותר במשאבים בהשוואה לגברים.

אני רוצה לדבר יותר על הנושא השני, והוא ההפנמה שנשים עושות לחוסר הרגשת כוח או חוסר לגיטימיות לבטא את הכוח. כמה מחקרים שמדגישים את הציווי לא להיות יותר מידי חזקה ודומיננטית, מראים שגברים דומיננטיים יותר אהודים מנשים דומיננטיות, שמרצים שמשתמשים בכוח וסמכותיות אהודים על הסטודנטים ונשים שעושות זאת נתפסות כרשעות, כקשות מאוד. במחקר בו התחלקו לזוגות מעורבים, והיה צורך לבחור במנהיג, לרוב הגבר נבחר להנהיג על ידי שניהם; זה היה המשתנה החזק ביותר בהשוואה לאישיות.

הייתי רוצה לשתף כיצד נשים מרגישות / חוות את הדיכוי הזה לעומת הביטוי שלו:

לפני כמה שנים באוניברסיטה, נתתי לנשים המשתתפות לעמוד על רצף שתחילתו לילית וסיומו חווה, וביקשתי אותן למקם עצמן על קו הרצף. לילית היא הדמות המקבילה לחווה, והיא דמות עצמאית מאוד, אוהבת מיניות, מקיימת יחסים עם כל השדים בסביבה, הורגת את הילדים. הנשים התמקמו - קצת יותר נשים שמו עצמן במקום של לילית והשאר במקום של חווה. אחר כך ביקשתי מהן לבחור את המקום שבו היו רוצות להיות וכולן עברו למקום של לילית. בשיחה שלאחר מכן הסתבר שלא כולן שאפו לפראות המינית של לילית, אבל התחושה היתה שלא רוצות להיות חווה, רוצות יותר חופש, יותר בחירה מבלי לוותר על הנשיות - זו היתה נקודה עקרונית. להיות נשית אבל עם כוח. זו אנקדוטה המדגימה את השאיפה והקושי להיות שם.

המשחק של נשים עם כוח משתנה עם השנים. הציוויים המגדריים שמשפיעים על ילדות קטנות, על נערות, על מתבגרות ונשים גורמות לשינויים דרסטיים בנושא של כוח.

גיליגן מצביעה על השינויים הדרמטיים שעוברת נערה בגיל ההתבגרות, כאשר נערות נכנסות לתקופה בה הן הופכות לנשים, למחוזרות. בגיל זה יש משהו שבגינו הן בולעות את הכוח, לא נותנות לו ביטוי. גיליגן תיארה ריאיונות עם תלמידות בית-ספר יסודי שהיו דינמיות ואסרטיביות, דיברו, ניתחו וסיפרו, לעומת תלמידות חטיבת ביניים שפתאום נאלם קולן. גיליגן, מארי פייפר ואחרות אומרות שלוקח לנשים שנים לחזור ולקחת את הכוח שלהן חזרה. זה קורה עם השנים, רואים זאת ממחקרים שעשינו על החצי השני של החיים. עם השנים, נשים הולכות ומתחזקות ונותנות יותר ביטוי לכוח שלהן כלפי חוץ. יחסי הכוחות בין בני הזוג משתנים לטובת האשה, לאחר שהיו לטובת הגבר בגיל צעיר יותר. במחקר על זוגות הנשואים 45 שנה ראינו כי התיאורים היו של גבר חזק בצעירותו - היודע, המוביל, ועכשיו כשהם בגיל השלישי הדברים התהפכו. האשה היא בעלת הכוח, המובילה, בעלת הכישורים המתאימים לחיי החברה והמשפחה, והגבר תלוי בה.

במחקר אחר רצינו לבדוק הבדלים בין נשים צעירות לבין נשים מבוגרות בדפוסים ובתפיסה של כוח בין אישי.

כוח בין אישי = היכולת להביא את השני לעשות מה שאני רוצה.

הבאנו תמונה של גבר שמסתכל קדימה, והאשה קצת מאחוריו, מחזיקה בידו ומסתכלת עליו. הפנים של שניהם מלאות הבעה. בדומה למבחנים השלכתיים ביקשנו מהם לכתוב סיפור ואחר כך ניתחנו את הנושא של כוח. מי בסיפור נתפס כבעל כוח, רצונו של מי התקבל, מי מרגיש כנוע יותר וכיוצא בזה. מצאנו שבקרב נשים צעירות הגבר נתפס כבעל כוח והאשה נתפסה תלותית מאוד. בסיפורי המבוגרים, הגבר תואר כמי שיש לו בעיה, והאשה תוארה כבעלת הכוח. רציתי לשתף  בניתוח שלנו לגבי דפוסי הכוח. מצאנו שהיו דפוסים אחרים לגברים ונשים.

הדפוסים העיקריים שתוארו על ידי גברים היו פעולה שגורמת לעצמאות, נסיגה, התרחקות, דברים שליליים שהגבר אומר.

מה שתואר על ידי נשים היה ניסיון לדבר, התפייסות, דברים שמכוונים לקשר.

כשניתחנו את סיפורי המבוגרות והצעירות לא ניכר הבדל בדפוסים, אבל היה הבדל בערך שהוצמד לדפוסים הללו. אצל הצעירות החזקת היד ניתפסה כסימן לאשה תלותית ומתחננת, ואותה יד אצל המבוגרות ניתפסה כיד תומכת. הדפוסים הנשיים לא השתנו אבל הערך שמוצמד להם בגיל מבוגר השתנה.

אחת הדוגמאות לאי-שימוש בכוח אצל נשים מופיעה בנושא דיבור. אחת התוצאות שחוזרות על עצמן במחקרים שעוסקים בתקשורת ובדיבור היא שכאשר עוסקים בדיבור ציבורי, גברים מדברים הרבה יותר מנשים. גברים לוקחים הרבה יותר מרחב בבמה ובדיבור. זו נקודה משמעותית כי דיבור זה כוח והשפעה. גברים גם דורשים אותו ונשים מוותרות. לדעתי, זה מאוד משמעותי. לפיכך הרבה פעמים הקול הנשי לא נשמע בציבור. כותבת דבורה טנט על שפה שונה, על מוטיבציה שונה לדיבור. יש צורת דיבור נשית וגברית. גברים יתבטאו בחוץ, נשים בשיח בין אישי. כל הלגלוג על השיח הנשי בא מהמקום של ההתייחסות לשיח הפרטי שם הדיבור הוא לא לשם מטרה, הדיבור עצמו הוא העניין, הוא לשם הקשר.

בהרצאה הראשונה שמואל דיבר על היכולת לעומת הכוח, בהרצאה השניה שי דיבר על העוצמה לעומת הכח. לא היה ייחוס מגדרי, אבל הרבה פעמים יש ייחוס מגדרי. מבחינה זו היתה העלאה של הדפוס הנשי פה, אבל מבחינת המבנה אנחנו חוזרים שוב לאותו דפוס, מאחורי הקלעים יש נשים נפלאות אבל 80% מהמרצים בנושא כוח הם גברים. אני רוצה לומר שגם אם יש שינויים, השינוי אינו פשוט.

נשים מתחזקות גם במהלך החיים וגם מדור לדור. כיום מתרחשת מהפכה בכוח של נשים, אולם קשה לתרגם את הכוח לכוח ציבורי שמשנה מדיניות. קשה לנשים להתארגן ולצאת עם הכוח הזה. זה קורה בבית. נשים יותר בטוחות בעצמן אבל זה מגיע למרחב הציבורי, הן לא יוצאות החוצה. המקום היחיד בו נשים הצליחו ציבורית הוא אולי בנושא הכאוב ביותר: אלימות נגד נשים. שם נשים עשו במהלך השנים מהפכה גדולה. מקום נוסף שנשים התארגנו והצליחו במידה מסוימת, היה שינוי דעת הקהל בנושא השלום. עדיין, נשים לא נמצאות בין קובעי המדיניות. יש עוצמה אישית אבל לא ציבורית. הכל קורה בשקט. מהפכה שאני יכולה לסמן היא אחוז הנשים הערביות שמגיעות ללימודים, כמויות של נשים שבאות ללמוד וחוזרות לכפר אחרות לגמרי.

לסיום , משפט מתוך מסעותיי בהודו - "אלוהים לא יכול להיות בכל מקום אז המציאו את אמא".

 
צור קשר מהיר
שם
טלפון
מייל