" /> Ofek Groups - פרופ' נחום טבת
פרופ' נחום טבת

על חולשה וכוח בפיסול עכשווי

באופן מסורתי פיסול נועד לעמוד נגד פגעי הזמן, להיות חזק ויציב, הקפאה לנצח של החיים החולפים, וביטוי לכוחות השולטים - דת, מלוכה, אידיאולוגיה - במונומנטים שייצגו אמונות וערכים משותפים לקהילה.

ההורדה של פיסול מהכן לרצפה בשנות החמישים היא מהמהפכות החשובות של פיסול במאה העשרים, ביטוי לחילון - הפסל והצופה חולקים אותו חלל ומקום. בעשורים האחרונים אמנות עוסקת "בהתבוננות עצמית", והתפתחה אמנות שעוסקת בחשיפת מנגנוני הכוח שלה (Institutional critic). מה שהיה בשוליים תופש מקום במרכז - צילום, למשל, או אמנות נשים, גייז - אין עוד מרכז אחד קובע אלא ביזור, יש התעניינות באמנות שנעשית מחוץ למרכז (סין או אפריקה).

בדרך כלל דור חדש פועל ביחס לקנון ולאמנות הדומיננטית בשנים בהן הוא מתחיל לפעול, אותה הוא מבקר ומנסה לשנות. עבודתי התגבשה בראשית שנות השבעים כביקורת על הקנון הישראלי - יגאל תומרקין, יחיאל שמי ואחרים, ומתוך הכרות עם המינימליזם האמריקאי.

בישראל - לא קניתי את ביטויי הכוח (אנדרטאות לנופלים בקנה מידה גדול בנוף), והטלתי ספק ביחס לערכים האמנותיים ולאידיאולוגיה שהם מבטאים, כמו גם הדיבור בשם ה"אנחנו" והמאצ'ואיזם. העבודות המוקדמות (מיטות, פינה 1973-4) מחליפות את הנוף 'בביתי' ובאישי, אין בהם קונסטרוקציה (ריתוכי ברזל למשל), והם קורסים אם נוגעים בהם.

באמריקה הופיע מינימליזם, שהתפתח כביקורת על האקספרסיוניזם המופשט ועל האישי והתת מודע כמקור היצירה ("מהבטן"). המינימליזם מציע הפשטה גיאומטרית, רציונליות, שיטתי, מדגיש חזרתיות, ייצור תעשייתי ללא מגע יד האמן, נמנע מסיפוריות ו"תוכן", והצופה משתתף פעיל. דוגמאות: דונאלד ג'אד, סול לוויט, רוברט מוריס (ראשית שנות השישים), ריצ'רד סרה (Serra) שמופיע לקראת סוף שנות השישים, פוסט-מינימליסט, משנה את החומרים - תוך דגש על פיזיקליות, כוח  ומשקל ופעולה.

אני התעניינתי יותר בהצעה האמריקאית, תוך  שימוש בחומרים נמוכים ושיטות בנייה פשוטות, לא תעשייתיות (ליומיומי, לביתי, רהיטים). העבודות נראות כמו 'הצעה'  או כרישום בחלל.

בשנות השמונים החזרה המינימליסטית מוסטת אצלי להשתקפות ראי, בהתחלה השתקפויות פשוטות (סדרת הנרקיסים 1984-1980) ובהמשך מבנים קלידוסקופיים של השתקפויות אינסופיות. צורות שנלקחו מהמילון והמסורת המינימליסטית מופעלים במיצבים גדולים "מקסימליסטיים".

השימוש במבוך

בעבודות הגדולות  והחשובות של  ריצ'רד סרה בעשור האחרון הצופה פוסע בין קירות פלדה גבוהים; סרה מכתיב את המסלול שיש בו התחלה וסוף, ושולט בהתרחשות.

במיצבים שלי (מוזיאון הרצליה 2008 לדוגמא) הצופה נמצא  במבוך מפולש, שהוא תועה בו באופן חופשי, 'אבוד' במרחב של 'הביתי המפורק', שמערבב קודים של קריאה ונרטיבים שונים שאין ביניהם רציפות, בחלל שאין לו מרכז ומסלול מוכתב או קומפוזיציה מארגנת. קנה המידה ביחס לגוף הצופה משתנה, הסינכרוניות וריבוי ההתרחשויות אינם מאפשרים לצופה להקיף ול'השתלט' על הפסל  או לחלץ תובנה או מהלך מארגן אחד, אין התחלה או סיום.

בעבודה בחלל ציבורי יש חזרה לזירה שפעם שימשה את המונומנט.

הוצג המקרה של Tilted Arc 1981 - פסל שריצ'רד סרה יצר בחזית בניין השלטון הפדרלי בדאון טאון ניו יורק, פסל שנוצר ביחס לאתר (site specific) ושעורר התנגדות גדולה, שהגיעה לבית המשפט העליון  אשר קבע שיש להסירו (1989).

הוצגה עבודה שביצעתי לבניין הבנק הבינלאומי בתל אביב "הדובה הגדולה, כסאות וסירות" (2008 ו-2009). עבדתי מול גוף (פרטי) חזק, בבניין סמכותי (ארכיטקט: I.M.Pei בניו יורק) במקום מרכזי מאוד בתל אביב. הפסל מתוכנן כך שייראה על ידי העוברים ברחוב, בשדרות רוטשילד  וממכונית נוסעת - ולא רק על ידי ה'בנקאים'. בשום מצב אי-אפשר לראות את כל הפסל (עמודים מסתירים - ולמעשה משתלבים בו). כשנכנסים ללובי הפסל נראה בגובה רב, כמעט כמו ציור תקרה, וקשה לראות את כולו בגלל ריבוי הפרטים ורוחבו (כ-25 מטר). נבנה ביחס לממד האנכי של הבניין. הדימוי המרכזי - מערכת כוכבי 'הדובה הגדולה' כמו הורדה מהשמים לרצפה, מתוארת באמצעות קבוצות של כסאות (שביניהם 'שטות' סירות שמערבות שמים, מים ויבשה), ומורמת מהרצפה אל הקיר. לצופה שמסתכל על הפסל מוצעת האפשרות לדמיין את עצמו 'מרחף' ורואה ממבט ציפור. בפסל זה כמו בעבודות אחרות דיסאוריינטציה מערערת את תפישת הצופה ובטחונו ביחס להתרחשות (איפה היא מתרחשת ומה רואים) ולמקומו בחלל. העבודה, שכמו נמצאת בתנועה שעוברת דרך חלל הלובי של בניין הנהלת הבנק, עוצרת את הצופה ומנתקת אותו מהיומיום ומציבה עולם פואטי-אלטרנטיבי להיגיון של הכוח הכלכלי והפוליטי של הבנק.

ניתן לראות דימויי עבודות באתר:  www.nahumtevet.com

 
צור קשר מהיר
שם
טלפון
מייל