" /> Ofek Groups - מיכאל שטרנברג
מיכאל שטרנברג
 

על כוח, יחס לכוח ויחסי כוח(1)

בשנים האחרונות אני עוסק בפיתוח ידע ואסטרטגיות השפעה על קונפליקטים חברתיים ופוליטיים. בעבודתי אני מייעץ לאנשים המעורבים בהתמודדות עם אתגרי שינוי פוליטי וחברתי על רקע קונפליקטים אלימים, באזור וכן בכמה אזורי קונפליקט נוספים בעולם.

בהרצאה הזו אני רוצה לשתף בכמה מחשבות ותפיסות בנוגע לקשר שבין מבנים של כוח ותרבויות של כוח, והקשרים שבין כוח לקונפליקט ואלימות. אתייחס בעיקר לקשר העמוק  שבין קונפליקט אלים לבין תפישות של כוח. בין הייתר אתבסס על פרספקטיבות המוצעות על ידי הסוציולוגיה הביקורתית ותיאוריות של חקר סכסוכים על פי גישות של התמרת קונפליקטים (conflict transformation). על רקע פרספקטיבות אלו אשתף במחשבות ושאלות בנוגע לאופן בו אנו, החיים במדינת ישראל של היום, בחברה שחווה דורות של קונפליקט אלים, מביאים לידי ביטוי יחס לכוח.

לגבי המושג כוח. ניתן למצוא בספרות הגדרות מפורטות, אני בוחר לעצם ההרצאה את ההגדרה הרחבה שכוח היא היכולת להשפיע על אנשים והתרחשות. מטרות ואופן השימוש בכוח תלויים בהקשרים חברתיים, תרבותיים ואידיאולוגיים, וסביבם תיסוב ההרצאה.

הסוציולוג נורברט אליאס טוען שאופן היחסים בין בני אדם משקף ומבטא יחסי כוח. קיימים מגוון מקורות כוח, כגון: משאבים כלכליים, פוליטיים, תרבותיים ואחרים. הנגישות של אוכלוסיות שונות למקורות כוח אלו אינה שווה. היא מושפעת עמוקות מגורמים מבניים ותרבותיים המווסתים את הנגישות למשאבים אלה. בכל עת כולנו שותפים להיווצרות של מטריצה מורכבת של יחסי כוח על רקע מקומנו בחברה.

יוהן גלטונג, מי שהוביל את החשיבה התיאורטית בנוגע להתמרת קונפליקט, טוען שבכל חברה שסעים מרכזיים הצפויים למצוא ביטוי בחלוקת הכוח בין כלל האוכלוסיות. שסעים אלו מהווים פוטנציאל לחיכוך, ולהתפתחות של תהליכי קונפליקט על רקע של פערי כוח. שסעים חברתיים אלו לרוב קשורים למגדר, מעמד כלכלי, מיקום גיאוגרפי, דת, מוצא אתני או לאומי, וצבע עור. שסעים אלו באים לידי ביטוי באופן שונה בכל חברה. אך בכל חברה צפוי להיות שסע מרכזי דומיננטי דרכו יחסי הכוח באים לידי ביטוי.

אם נסתכל רגע על החברה בישראל מותר יהיה לדעתי לטעון כי מוצא לאומי הוא מוקד השסע המרכזי, וכי הוא מבטא את חלוקת הכוח בין אזרחי המדינה.

אביא דוגמה  מסדנא שהנחיתי השנה ובה השתתפו מרצים ממוסד אקדמי בארץ, סדנא שעסקה ביחסי יהודים וערבים במוסד זה. אחד מהמרצים, ערבי, בתפקיד סגן מנהל של תחום לימוד באותו המוסד תיאר מפגש בו סטודנטית יהודית הפנתה אליו טענה שהוא מפלה סטודנטים יהודים במתן ציונים, ואף האשימה אותו בסיוע לסטודנטים ערבים בעת מבחן.

אותו מרצה תיאר את החווייה שלו, חווייה בה הרגיש כי למרות שעמדו לרשותו מקורות כוח לא מבוטלים, מעמדו הפורמלי במוסד כמרצה וסגן מנהל, לצד מעמדו כגבר מבוגר אל מול אשה צעירה, הם לא הועילו לו אל מול הפרמטר של מוצא לאומי. בהיותו ערבי אל מול יהודיה הוא חש שיחסי הכוח פועלים לטובת אותה סטודנטית. הוא מצא את עצמו בעמדה מתגוננת, כשהוא חווה חוסר אונים והשפלה עמוקה.

על המבנה החברתי בו מוטמעים יחסי הכוח, נוסף המימד התרבותי המהווה מרחב של דרכי חשיבה, פרשנות וערכים אשר בעזרתם אנו מבינים את הבדלי הכוח בחברה ומתייחסים אליהם כטבעיים. זאת בעיקר אם אנו בעלי היתרון במבנה הכוח החברתי, ולרוב ניתן לצפות שיתפתח שיח הגמוני שיופנם גם על ידי מיעוטי הכוח, דוגמת נשים רבות בתרבויות פטריארכליות.

ההסברים שמספקת התרבות יכולים להיות כלכליים, דתיים ואידיאולוגיים, הסברים המקנים לגיטימציה ליחסי הכוח. ומנגד - יתכן שמעוטי הכוח יגייסו תפישות ואידיאולוגיות אלטרנטיביות המאתגרות את היחסים הקיימים. דוגמא לכך היא התנועה הפמיניסטית, שמאתגרת את תפיסת הכוח הפטריארכאלי, וכן אידיאולוגיות של תנועות מחאה ושחרור על רקע מעמדי ולאומי. במלים אחרות: פערי כוח הנוצרים על רקע מעמדי, מגדרי, לאומי, משפיעים/מושפעים מנגישות למקורות כוח, מוטמעים בחברה והופכים למבנה חברתי. על רקע פערים אלו נוצר קונפליקט ולצידו תפישות המצדיקות או מאתגרות מבנה זה.

ונשאלת השאלה מה הקשר בין מבנה כוח לאלימות? ומה תפקידה של התרבות בעת היווצרותה של אלימות? קונפליקט על רקע של פער ביחסי כוח הוא שכיח, נוכח במצבי חיים שונים, ומניע תהליכי שינוי רבים. הוא יכול להתרחש במשפחה בין בני זוג, בין הורים וילדים, בארגונים, במאבקים חברתיים שונים, למעשה בכל תחומי חיים. קשה לחשוב על שינוי והתפתחות ברמה של פרטים, קבוצות וחברות ללא התמודדות עם תהליכי קונפליקט. במובן הזה קונפליקט הוא ,סם חיים, שבכוחו התנעה של תהליכי שינוי, ולפיכך ניתן לזהות בו מרכיבים בונים. קונפליקט מאבד את מרכיבו הבונה כאשר אופיו בעיקרו אלים; קונפליקט אלים סובב סביב הרס.

יוהאן גלטונג מבדיל בין שלושה סוגי אלימות: אלימות ישירה, אלימות מבנית, ואלימות תרבותית. המשותף לכל סוגי אלימות אלו היא העובדה כי אוכלוסיות שלמות והפרטים שבתוכן אינן יכולות לקבל מענה לצרכים אנושיים בסיסיים, כגון: הצורך לקיום, רווחה, זהות אישית וקולקטיבית, חירות אישית וקולקטיבית. בכל סביבה חברתית יש התייחסות אחרת למשמעותם של צרכים אלה ולסדר העדיפות ביחס אליהם, אך המשותף לכל תרבות, על פי תפישה זאת, היא ההכרה בעצם קיומם ובהזדקקות להם.

אלימות ישירה היא אלימות הבאה לפגוע ישירות באחר פיזית, או נפשית. זו היא האלימות הגלויה ביותר בשונה מהאלימות המבנית או התרבותית, המביאות לפגיעה הרסנית סמויה מה שלעתים הופך אותן למסוכנות אף יותר. ולפיכך נשאלת השאלה - מהי אלימות מבנית?

אלימות מבנית נמדדת באי-יכולתם של מעוטי הכוח לממש את הצרכים האנושיים הבסיסיים שלהם. ברגע שיכולת זו נפגעת, האלימות הופכת למבנית. אם נתייחס לצורך מובהק, הצורך לקיום, לחיים, גם בחברה שלנו לא לכל אדם זכות וסיכוי שווה לחיים ולבריאות. לדוגמא: אם צמוד לביתי מפגע הנגרם ממפעל מזהם, מפגע זה ישפיע על בריאותי, ועל הסיכוי שלי להאריך ימים. מעניין יהיה לבחון לאלו אוכלוסיות בחברה שלנו סיכוי טוב יותר להתמודד עם סיכונים של זיהום אוויר, מים וקרקע באופן ממוסד. בחברה בה מוטמע מבנה של יחסי כוח מובהקים ייפגעו אוכלוסיות מוחלשות ומודרות - פגיעה בצרכים בסיסיים כמו הצורך בבריאות, הזכות לבריאות ולאריכות ימים. אך לא רק מבנה הכוח מקדם תופעות גורפות של פגיעה בצרכים בסייסים. לכאן מתווסף משקלה של התרבות המגייסת אידיאולוגיה אשר משפיעה על תפיסות השימוש בכוח, מספקת הצדקה או עיוורון לאלימות ישירה או מבנית ובעצם יוצרת תרבות של אלימות.

הממשק בין מבנים של אלימות לתרבות של אלימות מוקצן בעת קונפליקט אלים, כאשר חברה מתגייסת לשימוש במגוון סוגי כוח  כדי להגן על מולדת, חופש, השתחררות מדיכוי, הגנה על קיום וקיום בכבוד. בעת קונפליקט אלים ניתן לצפות שכל הצדדים המעורבים יפעלו מתוך ייחוס האלימות לאחר. לרוב מתפתחות תפישות דיכוטומיות על פיהן ה"אחר", האויב, הוא דמוני. שיח הקונפליקט צפוי לכלול הנחות כגון: אנחנו פועלים מתוך היעדר ברירה, האחר מכריח אותנו להפעלת כוח, הם מבינים רק כוח, יתכן שאלימות ומלחמה זה בתרבות ובטבע שלהם.

בחברה שבמשך דורות חווה עימותים אלימים ניתן להניח שהיחס לכוח הוא מה שהספרות של חקר סכסוכים מגדירה כ-power over, 'כוח על...' - כלומר, כוח שליטה על האחר. על פי תפישה של power over כוח הוא משאב נדיר וסופי, עליו יש להילחם, וכוח נועד לשלוט על האחר, אחרת הוא יושג על ידי האחר ויופעל נגדי ואז עלול להיווצר מצב בו אשאר חסר כוח. כך הופכת המטרה של השגת כוח למהות. למטרה בפני עצמה.

החלופה להנחה שלpower over  זאת ההנחה של power with, 'כוח עם...' הנחה זו מתייחסת לכוח כמשאב רב-מימדי המאפשר השתתפות ושיתוף. כוח זה העומד לרשותי מחייב אותי לאחריות באשר לאופן בו אעשה בו שימוש. כוח הוא כבר לא מטרה בפני עצמה. משאב הכוח הופך להיות אמצעי להשגת מטרות בעלות ערכים משותפים עבור רבים ולא רק בעבורי, ומושתת על היסוד של שיתוף רבים כדי להגדיל את הסיכוי למימוש ערכים אלו.

תפיסת הכוח כמשאב המזמין שיתוף והשתתפות מתקבל על הדעת כאשר מדובר ביחסים בהם תחושת הסולידריות גבוהה כגון: במשפחה, או קבוצות ואוכלוסיות כלפיהם קיים אמון, קיימת קרבה ושותפות גורל. אך בהקשר של קונפליקט אלים ומתמשך תפישות משתפות של כוח נתפשות כהזויות במקרה הטוב. סביר להניח כי תפיסות של שיתוף תוך הכרה בצרכים של האחר יעוררו חשדות לבגידה מאחר והאויב נתפס כדמוני ומסוכן. קשה לחשוב ששותף לקונפליקט אלים יכול להפוך שותף לשלום. על פי תפישות שמתפתחות בתרבות העומק של קונפליקט אלים, המחשבה כי הדרך ליישב קונפליקט איננה רק דרך הכנעה, אלא יכולה להיות דרך של מציאת פתרון בו גם הצד האחר ימצא מענה משמעותי לצרכיו הבסיסיים נתפסת כלא הגיונית ומקוממת.

ומה הקשר בין הפרספקטיבות שהבאתי למציאות שבה אנו חיים?

ניתן לראות תבניות של תרבות עומק הבאות לידי ביטוי באירועים לאומיים בעלי משקל סמלי עמוק המהווים חלק בלתי נפרד מהתודעה הקולקטיבית שלנו. התלבטתי עד כמה אני יכול במסגרת ההרצאה להתייחס לאירועים המתקיימים בשבועיים האחרונים - יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות, ולצידם גם יום הנכבה שיתקיים בעוד יומיים. החשש לדון בהשפעת תרבות העומק על תפישות של כוח תוך התבוננות על חוויית הימים האלה ממחיש את עומק התפיסה והקושי העצום בהתמודדות עם מרכיבים מרכזיים בתרבות שלנו.

בחרתי להתייחס ליום השואה. את רוב ההרצאה כתבתי ביום זה, במקרה או לא במקרה. ומתוך חוויית הכתיבה ניהלתי דיאלוג בין כתיבת ההרצאה לחוויית היום. יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום משמעותי מאוד בשבילי. אני דור שני לניצולי שואה. מדי שנה יום זה הופך עבורי למשמעותי יותר, יום טעון רגשות ומחשבות. מדי שנה אני מבין עוד עד כמה הזהות האישית שלי קשורה לזיכרון השואה. ואני מבין שהעיסוק שלי בסכסוכים אלימים גם הוא קשור לשותפות שלי לזיכרון של השואה.

דרך החיבור האישי והמקצועי התבוננתי במסרים אותם פגשתי ביום זה. תמונה אחת חרוטה בי מהשבוע שעבר. צילום בעיתון יומי בו נראים צנחנים עומדים דום ביד ושם, מאחוריהם ניצב תצלום גדול של יהודים במחנה השמדה. התבוננתי בצילום זה. בגברים הצעירים, כולם במדים עם כומתה אדומה. ומעל צעירים אלו צילום ובו בני אדם שהמראה שלהם מהקשים שאנחנו כעם זוכרים. עלתה בי המחשבה מה סיפר לי הצילום ואיך סיפור הצילום קשור לשיח של יום השואה? העסיקו אותי מחשבות על הייצוג של עבר והווה, על המשמעות של להיות עם שבמשך דורות רבים היה נתון לכוח שבידי אחרים, עם שחווה מהי המשמעות של היעדר כוח בזמן שכוחות של רשע פועלים נגדו. ועל רקע זה העסיקה אותי המחשבה עד כמה השיח הציבורי ביום השואה יכול לתת מקום משמעותי לסיכונים של דמוניזציה כלפי מיעוטים, סיכונים של גזענות, של הסלמה ושל הליכה עיוורת אחרי מנהיגות כוחנית? עד כמה סביר שבימים של השבועיים האחרונים יהיה עיסוק בערכים של סובלנות וחמלה כלפי האחר? האם אנו יכולים לחשוב על כוח לא כאיום גם אם האחר יהיה שותף לו? האחר שחי כאזרח במדינה שלנו, והאחר שמחוץ לגבולות המדינה? עד כמה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לחשוב על התרומה שלנו לתהליכים של אלימות מתמשכת, לכאב שהאחר חווה מבלי לחוש רעידת אדמה מוסרית וזהותית? עד כמה אנו יכולים לאפשר לעצמנו לחשוב על כוח במושגים של סולידריות חברתית ומעמדית, של כוח רוחני ואינטלקטואלי?

התייחסתי לתפיסות של כוח המתגבשות בהקשר של מאבק וחוויות של אלימות. אך הייתי רוצה להציע התבוננות על ההשפעה של תפיסות אלו במרחבי חיים אחרים, מרחבים בהם 'סם החיים', הקונפליקט, הוא חלק בלתי-נפרד מתהליכי שגרה של משפחה, ארגון, חברה האזרחית. בעת קונפליקט בכל אותם המרחבים של היומיום, כיצד ועד כמה אנחנו מסוגלים להניח בצד את ההנחה שכוח הוא משאב בלעדי שלי או של האחר, ולפעול מתוך הנחה שכוח הוא משאב המחייב אחריות ושיתוף? שהעוצמה שלי היא לא ביכולת השליטה על האחר, אלא בשותפות שביני לבין האחר? כוח עם... ולא כוח על...?

בהרצאה זו הדגשתי את השפעת העומק של מבני כוח ותרבויות על תפיסות, רגש והתנהגות של פרטים, קבוצות ואוכלוסיות. הדגשתי את השפעתו של קונפליקט אלים על הנחות יסוד שמנחות אותנו בהתייחסות לכוח והשימושים בו. אך לסיכום אני רוצה להדגיש שהראייה שאני מציע אינה דטרמיניסטית. נהפוך הוא. מבנים של כוח ותפישות של כוח מתפתחות במרקם מורכב של יחסים בין פרטים ואוכלוסיות, יחסים שבכל עת בתנועה ובהתהוות. התמרה של קונפליקטים מתאפשרת כאשר אנחנו משתחררים מהאינרציה של שחזור יחסי כוח, כאשר אנחנו מצליחים לחשוב מחדש על המעורבות שלנו במבנים ותרבויות של כוח.

כפי שאמר ויקטור פרנקל, גם בזמן שאין לנו את היכולת להביא לשינוי ישיר ומיידי של התנאים בהם אנו פועלים, תמיד שמורה לנו הזכות והיכולת להגדיר מחדש את אופן ההתייחסות שלנו לתנאים החברתיים שמופעלים עלינו. ובמלים שלו:

To be sure, a human being is a finite thing, and his freedom is restricted. It is not freedom from conditions, but it is freedom to take a stand towards the conditions.


(1) הדברים שמוצגים בהרצאה מסכמים חשיבה שהתגבשה בלא מעט שנים של עשייה. לכן זאת הרצאה שעבורי גם הזדמנות וגם אתגר. אני רוצה להודות לאפרת גזית, עמיתה מזה שנים רבות מהתוכנית להכשרת מנחי קבוצה באוניברסיטת חיפה, שהתכתבה איתי על כל חלקי ההרצאה, ועזרה לי לוודא שהדברים שחשוב לי לבטא ימצאו ביטוי מלא ומדויק.

 
צור קשר מהיר
שם
טלפון
מייל