" /> Ofek Groups - חנה קהת
חנה קהת
                                                                      הפרת השתיקה:

פגיעות מיניות בחברה הדתית - מבר אילן לפורום תקנה (1) 

קיים קשר הדוק בין מעמד האשה בחברה לבין רווחתה האישית. בחברות מפותחות מתקיים תהליך של צמצום הפגיעה בנשים, מאבק נגד פגיעות מיניות וניסיונות למיגור האלימות המגדרית. באופן פרדוקסלי, דווקא בחברות מסורתיות פטריארכליות, המעלות על נס מושגים כמו כבוד המשפחה, צניעות, כבוד האשה - נשים וילדות פגיעות יותר מאשר בחברה שוויונית ליברלית. כילדה שגדלה בסביבה חרדית קיצונית, חוויתי את הפרדוקס המכאיב הזה על בשרי. כילדות היינו חשופות לפגיעות מיניות רבות, והתחושה היתה שתופעת האלימות המינית כלפי ילדים וילדות רווחת. יתכן ובתודעתו של האדם החרדי, ילד או ילדה שעדיין אינם בוגרים מינית, מעשה מיני שנעשה להם אינו נחשב לחטא של פריצות או גילוי עריות; יתכן אף שבחסות הטאבו החברתי המונע כל דיבור על מיניות, בחסות ההשתקה והשתיקה, האפשרות לנצל מינית ילדות וילדים נגישה יותר. כיום לאור נתונים של מרכזי הסיוע למגזר הדתי והחרדי, ידוע כי מספר הפגיעות המיניות בנשים וילדות חרדיות אינו פחות, ולעתים אף יותר, מאשר במגזר החילוני. ההשתקה וההתייחסות לכל נושא המיניות כטאבו יוצרים חממה לפוגעים, וקורבנות כפולה לנפגעות ולנפגעים, שכן נוסף לאלימות שחוו, אין הם יכולים לקבל טיפול ראוי כדי להשתקם, ואף נאלצים לקבור את הסוד הנורא, ולחיות עם הפגיעה ונזקיה לאורך שנים.

לאמיתו של דבר, סימפטומים של פטריארכליות זהים לסימפטומים של ניצול מיני. לפי התיאוריה הפמיניסטית פגיעה מינית היא ביטוי קיצוני של המצב הפטריארכלי. קלאודיה קארד (Card 1991) מסבירה את הצלחתה של הפטריארכיה לשלוט בנשים ובילדים אלפי דורות - באמצעות האלימות המינית. זו דרך ליצור הבנייה חברתית של פחד ותלות של נשים בגברים. במאמרה "על האונס כמוסד של טרור" היא חושפת את ההשפעה החברתית הרחבה שיש לתופעת האונס. זו מטילה אימה על כלל הנערות והנשים, יוצרת תלות מוגברת בגברים, ובכך משעתקת את המבנה הפטריארכלי ואת שלטונם של הגברים. לכן אין הפרדה בתחום זה בין המקרה הפרטי לבין המדיניות החברתית. הפגיעה המינית נובעת מיחס מחפיץ של האשה כחפץ זמין לשימוש, יחס שהזין דורות רבים כתפיסה נורמיטיבית של הנשיות. הפוגע אינו מעוניין במין כשלעצמו, שהרי יכול למצוא דרכים אחרות לספק עצמו, אלא בביטוי קיצוני של שליטה, שפורץ את גבולות הנשלט, שולל את האוטונומיות שלו ומקנה לפוגע תחושת עליונות ובעלות - מהלך בסיסי ומהותי של הבנייה היררכית במציאות פטריארכלית. בלשונה החריפה הגדירה זאת סוזן ברוקס (Brooks 1985) באופן הציורי הבא: "אם האנסים הם 'קומנדו פלוגות ההלם' של הפטריארכיה, מכי הנשים הם 'חיל הכיבוש' שלה". גם ברברה סבירסקי (1984) בספרה על חיי הנשים בישראל כתבה על אלימות נגד נשים כסימפטום של מעמד האשה בחברה מתוך רצון לשמר את השליטה של הגברים בנשים. העובדה היא שבכל חלקי החברה מתקיימת צביעות דו-פרצופית ביחס לגברים שפוגעים בנשים; יש סלחנות, הבנה, קבלה ואף האשמת הקורבנות כמי שגרמו לתוקף לתקוף. ג'ודית הרמן (1992) תיארה תופעה זו כאנומליה שמופיעה כ"נורמליות" של הפוגעים המתעללים, הן בגילוי עריות והן בתקיפות מיניות - אנומליה המהווה שיקוף של המבנה הפטריארכלי, אשר רואה דיכוי מגדרי כנורמלי. ואכן, רק עם צמיחתה של התנועה הפמיניסטית והתעצמותן של נשים בקבוצות להעלאת מודעות בשנות השבעים של המאה העשרים, הוגדרה הבעיה וניתן השם לפגיעה המינית. כפי שהרמן מראה בספרה, רק תנועה פוליטית יכולה היתה לפרוץ את ההשתקה ואת הדיכוי עתיק היומין של נשים על ידי גברים. הסיסמא הפמיניסטית: "האישי הוא פוליטי", היתה לאבן יסוד במאבק נגד פגיעות מיניות. הרמן מוכיחה את טענתה באמצעות סיפור השתקתו של פרויד כאשר גילה את מקור ההיסטריה של נשים רבות בהתעללות מינית שחוו בילדותן, ובעקבות התגובה השלילית של סביבתו באה ההכחשה ובעקבותיה הדחקה חוזרת של תופעת ההתעללות המינית למשך עשרות שנים, עד שנשים פמיניסטיות העלו את הנושא לשיח הציבורי והחלו להיאבק נגד תופעה זו.

בעבר היחס לפגיעה מינית באשה היה תלוי ביחס לנזק שניסוב לגבר לו היתה שייכת - אביה או בעלה. אלן דרשוביץ, משפטן ידוע, כותב (2003) כי כמעט עד ימינו התקיימה גישה זו למעשה האונס. כך, למשל, כאשר הקורבן היתה אשה נשואה, גישה זו התמקדה בבעל הנפגע ובנזק שכביכול נגרם לו, בעודה מתעלמת לחלוטין מהטראומה של אשתו שנאנסה. עמדה זו לא חלפה מן העולם בקלות. בשנת 1964 הגדיר בית המשפט העליון במדינת ג'ורג'יה את האונס פשע המכוון נגד "התכונה היקרה ביותר של המין האנושי" - "טוהר האשה", שטונף וחולל לעולמי עד. בשנת 1992 ציטט בית משפט באוהיו פסק דין משנת 1707  שתיאר את הניאוף כ"פלישה החמורה ביותר לקניינו של הבעל".

הדרך בה הגיבה הסביבה לטראומה בכלל ולפגיעה המינית בפרט, הגבירה את תופעת הדיסוציאציה(2). קשר של שתיקה, השתקה והאשמה, תרמו לשמירתו של סדר חברתי בו התכחשו למציאות הנפוצה של פגיעות מיניות בילדות ובנשים או שראו בהן, כשהן התגלו לעין כל, סטייה חריגה ולא אופיינית; הרוב המהוגן היה מוכן לחמול על הנפגעת, ותו לאו, בלא לבדוק את שורשי התופעה ואת מניעי הפוגעים.

את עוצמתה של ההשתקה חוויתי לאחרונה. למרות היותי פעילה פמיניסטית הנאבקת על זכויות נשים ונלחמת נגד הטרדות מיניות, לא העזתי להפר את הקוד התרבותי בחברה בה גדלתי ולשתף מי מבני משפחתי או סביבת ילדותי בטראומות מן הילדות. לאחר עשרות שנים, כשהצלחתי לפתוח את הנושא ולספר זאת לאבי, חשתי את הפחד המשתק ואת כל שיווי משקלי מתערער; חששתי שלא יאמין לי, פחדתי מתגובתו לכך שאני שוברת טאבו ומדברת על מה שאסור לדבר עליו; למרות גילי המבוגר, ולמרות מעמדי וכוחי הייתי בחרדה של ממש. כאשר התברר לי שאחותי הקדימה אותי וכבר סיפרה לו על התעללויות שעברה גם היא מאותו שכן פוגע, חשתי כמעט כאילו נח עלי חסד אלוהי, הרגשתי את ההקלה שבידיעה שמאמינים לדברי; גדולה מן ההקלה של חשיפת הסוד היתה היכולת לדבר על כך. יכולתי לטעון בייתר קלות את טענותיי העיקריות נגד ההשתקה ונגד הפקרתנו לפוגעים ולהיפגעות שהיתה נחלתנו במציאות אומללה זו. זכיתי בהכרה ובהודאה מצד אבי שדרך זו אכן היתה שגויה.

ההיסטוריה של עשרות השנים האחרונות מוכיחה כי רק כשקולן של נשים מועצם ואינו מושתק הן יכולות להיאבק בדיכוי ובאלימות נגדן. מצד אחד, התבררו היקפיה של תופעת האלימות המינית, הפוגעת בכל אשה שניה וכמעט בכל רגע נתון. בין 50 ל-60 אחוז של מאושפזות בבתי חולים פסיכיאטריים ומטופלות בתחנות לבריאות הנפש הן נפגעות תקיפה מינית (גור 2004). מצד שני, נחקקו חוקים נגד הטרדה מינית ונגד אלימות כלפי נשים. הכלל שהולך ומתברר הוא, כי בהיעדרה של התפתחות פמיניסטית יש אלימות מגדרית. נוסחה זו נמשכת עד ימינו, שהרי רק נשים קידמו את המאבק החוקי והחברתי נגד הטרדה מינית ובעד מתן הגנה ציבורית לנשים מוכות במרחב הפרטי. תנועת הנשים הפכה את הסדר, ובמקום להזדקק נואשות לרחמי הגברים הפטרוניים, הפנתה את מבטה החוקר והחודר לאחריותו של הקולקטיב הגברי, אשר בשימור הסדר הפטריארכלי ממשיך לחפות על הדיכוי ועל האלימות המבנים אותו ולתת חסות לפושעים. הצלחתן של תנועות פמיניסטיות לשנות את מערכת הנורמות והחוקים בתחום האלימות המגדרית, מוכיחה את ההכרח ב"חדר משלך" כדרך למיגור פגיעות מיניות ולמאבק נגד שלילת זכותן של נשים על גופן ונגד שלילת עצמיותן.

גם במדינת ישראל את החוק למניעת הטרדה מינית יזמו וקידמו נשים פמיניסטיות. הן גם מי שמובילות את המאבק נגד רצח נשים, נגד אלימות במשפחה כמו גם את הקמתם של מרכזי סיוע ומקלטים לנשים מוכות. רק בזכות המהפכה הפמיניסטית בישראל ובזכות מלחמתן של נשים גברה המודעות לתופעות האיומות אלה.

וכך כתבה דר' אורית קמיר בנייר העמדה שגיבשה עבור כנסת ישראל בינואר 1998, לקראת חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית:

שורשי הגדרתה של ההטרדה המינית כתופעה חברתית רצינית, המחייבת דיון והתייחסות נעוצים בפריחתה של התנועה הפמיניסטית בארצות הברית בעשורים השישי והשביעי של המאה העשרים. בפגישות תמיכה והעלאת מודעות שוחחו נשים אמריקאיות בשנות הששים ובראשית שנות השבעים. בדיוני "grass roots" אלה התלבנה התובנה כי נשים רבות מוטרדות מהתייחסויות מיניות, שאינן רצויות להן, וכי הטרדות אלה מקשות עליהן לממש את יכולותיהן, להגשים את עצמן, ולהשתלב באופן מלא בחברה. שיח פמיניסטי זה קיבל במחצית שנות השבעים שני ביטויים מקבילים, שלימים היפרו זה את זה אהדדית. החל משנת 1974 הגיעו לבתי משפט הפדרליים האמריקאיים תביעות שהגדירו אירועים בחייהן המקצועיים של נשים כהטרדות מיניות. אף כי התביעות הראשונות נדחו כולן, בתי משפט החלו נחשפים לטענותיהן של נשים כי הטרדות אלה עולות להן בנזקים נפשיים וכלכליים, וכי הן פוגעות בזכותן לשוויון במקום העבודה. במקביל החלה פרופ' קתרין מקינון במחקר אקדמי שיטתי של התופעה. מחקרה, The Sexual Harassment of Working Women שבחיבורו החלה במחצית שנות השבעים יצא לאור בשנת 1979, והציע ניתוח קוהרנטי של התופעה החברתית ושל הבטיה המשפטיים. הספר ניתח וביקר את הפסיקה בתביעות שהוגשו בגין הטרדות מיניות בשנים 1976-1974 ובמקביל העניק את הבסיס התיאורטי לתביעות נוספות רבות שהוגשו מאז פרסומו ואילך.

פריצת השתיקה בחברה הדתית

במדינת ישראל עד לשנות האלפיים השתיקה וההשתקה איפיינו לא רק את החברה החרדית אלא גם את החברה הדתית, בהיותה חברה מסורתית ושמרנית, הפועלת על פי הסדר הפטריארכלי, בה יש העדפה מגדרית של הגבר ויש "דברים שלא מדברים עליהם כי הצניעות יפה להם"; כל אלה יצרו מציאות דומה למציאות החרדית, בפער ניכר מהמצב בחברה הכללית, בה ההתמודדות עם האלימות המינית כבר היתה בעיצומה.

גם אני, כאשר הקמתי את קולך - ארגון נשים דתיות לא העלתי על דעתי שנושא זה יהיה על סדר היום שלנו. הנושאים החשובים והבוערים עבורנו היו נושאי תרבות ודת, שילובן של נשים בבתי כנסת, בטקסים דתיים, בלימוד התורה, במנהיגות ציבורית וכיוצא בזה. ההדחקה האישית של הפגיעות המיניות בחברה הדתית היתה חלק מהדחקה ציבורית וחברתית, ואנחנו - כאשר קמנו להילחם על כבודן של נשים - לא זכרנו את הפגיעות שפגעו בנו בתחום המיני.

האירוע שהביא לראשית תהליך פריצת השתיקה היה הרשעתו של הרב זאב קופולביץ, בנובמבר 1999, בביצוע מעשים מגונים בתלמידיו במהלך השנים 1997-1991 בתקופת כהונתו כראש ישיבת "נתיב מאיר"(3). במקביל לכך התברר כי היו בקרב מנהיגי הציבור הדתי מי שידעו על החשדות נגדו, אך לא פעלו לבדיקתם ולמניעת המשך מעשיו. בעין הסערה אף אחד לא דיבר על הנפגעים הקטינים, רק על "כבוד התורה". בעיתון הדתי הצופה הופיעה כתבה קטנה יחידה של אילת וידר כהן, פסיכולוגית קלינית שהתמחתה בנפגעות תקיפה מינית. היא שאלה את השאלה המתבקשת "ומה עם הקרבנות?" - מי דואג להם? מי לוקח אחריות על שיקומם? אינטואיציה של רגע הביאה אותי לומר לה שעליה לפעול במסגרת קולך - זה המקום לזעוק את הזעקה הזו. זה קרה בעת מפגש מקרי בינינו, בכניסה לחדר לידה, בדיוק כאשר נפגשנו שתינו לאחר לידת בנינו. ואכן לאחר כחצי שנה, בכנס גדול שערכנו בקולך הזמנתי אותה לבוא ולהרצות על תופעת האלימות המינית במגזר הדתי. השינוי הדרמטי התחולל במהלך שנת 2003, לאחר שבשלהי שנת 2002 פרצה סערה גדולה בחברה הדתית-לאומית. הכתב קלמן ליבסקינד פירסם כתבת תחקיר בעיתון מעריב(4), בה הובאו האשמות של שתי נשים אשר טענו שעברו הטרדה מינית כשבאו לייעוץ לרב אבינר, רב פופולרי ביותר ששיתף פעולה עם קולך במאבק נגד אלימות מינית. כתגובה לכך התפרסמו הבעות אמון ברב אבינר וגינוי חריף של המתלוננות בחתימת עשרות רבנים. למיטב ידיעתי אף אחד מהרבנים לא שמע את הנשים ואת עדויותיהן. בנוסף, בבוקרו של אותו יום שישי בו היתה הכתבה אמורה להתפרסם כוסו קירות של רחובות ובתי כנסת בשכונות וביישובים דתיים בעשרות אלפי פשקווילים. חניכי וחניכות בני עקיבא גויסו בהמוניהם משבע בבוקר לשדל אנשים לא לקנות את מעריב ולחלק להם פליירים המביעים תמיכה ברב אבינר.

אנחנו, חברות קולך, הזדזענו מהמתרחש, והתכנסנו בדחיפות לראות כיצד אנו מגיבות להתגייסות ההמונית של הציבור בעד הרב החשוד ונגד המתלוננות. החלטנו לאתר את המתלוננות ולהגיש להן את התמיכה הנדרשת מצד אחד, והתחלנו להביע את דעתנו ואת מחאתנו מעל דפי העיתונות הדתית ובכתבי עת מצד שני. ההתייצבות הציבורית הזו לצד המתלוננות, לראשונה בתולדותיה של הקהילה הדתית, הביאה אלינו עוד תלונות נגד בעלי סמכות. באותה שנה (2003) קולך היתה מעורבת בטיפול בתלונות שהוגשו כנגד הרב יצחק כהן ששימש כראש המדרשה לבנות באוניברסיטת בר-אילן, בעקבותיהן הוקמה על ידי האוניברסיטה ועדת בוררות ציבורית לבדיקתן. בראש הוועדה עמד הרב יובל שרלו והיא כללה את השופטת בדימוס שרה פריש וד"ר יפה וסטמן מאוניברסיטת תל אביב. בעקבות חקירת התלונות המליצה הוועדה להנהלת אוניברסיטת בר-אילן לפטר את רב המדרשה מעבודתו(5).

היתה זו הפעם הראשונה בה נבדקו תלונות אודות הטרדה מינית על ידי רב באופן מסודר, תוך חשיפה ראשונית של התופעה. מאז החלה פעילות דומה גם באורתודוקסיה בארצות הברית - נשים פעילות, עובדות רווחה, משפטניות ומטפלות חברו יחד לפעול נגד התופעה של הטרדות מיניות בתוך הקהילה, במיוחד על ידי בעלי סמכות דתית.

לאחר הפרסום בעניינו של הרב אבינר ותגובת קולך בנושא, פנו אלי חברות מכמה מקומות עם סיפורים שונים על הטרדות של בעלי סמכות. כמענה לכל אלה, אילת וידר פנתה אלי בבקשה לכתוב תוכנית הסברה ומניעה בנושא, והחלטנו להקים ועדה למניעת הטרדות מיניות על ידי בעלי סמכות. הזמנו את עו"ד ריקי שפירא, שהיתה בעבר יועצת משפטית בשדולת הנשים, להצטרף אלינו ולקחת אחריות על החלק המשפטי, וכן נשים נוספות שהעניין בער בקרבן. קיימנו מפגשים עם ארגוני סיוע ומשפטניות. בישיבות אלה הוחלט למסד שני ערוצי פעולה - טיפול בתלונות, שכולל הגשת תלונה, אם אפשר למשטרה, ואם לא למוסד האחראי על הנילון, וכן סיוע למתלוננות; וערוץ נוסף של פעילות הסברתית ומניעתית בתוך מוסדות ומסגרות חינוכיות במגזר הדתי. קולך היתה לפורצת דרך בהעלאת הנושא למודעות ציבורית, פיתחה דגמים לסדנאות למניעת אלימות ולהעצמת נשים שנפגעו, דגמים שהוצגו בכנסים בארץ ובעולם. דברים רבים התפרסמו בכתב ונישאו בעל פה גם באמצעי תקשורת שונים.

במהלך שנת 2003, לאחר אירועים אלה, ולאחר שהתבררה טעותם הגדולה של מרבית הרבנים, אשר תמכו במי שהתבררו כאשמים, יזמו שתי רבניות החלטה ליצור שיתוף פעולה בין הרבנים לנשות קולך. טענתן היתה שלא ייתכן שכלל הרבנים יעמדו כנגדנו בנושא כזה, עד שמצטיירת תמונה שרבנים כביכול "תומכים באלימות מינית",  ונשות קולך נלחמות בה. הוקם פורום משותף בשם תקנה לרבנים, לרבניות ולנשות מקצוע לטיפול בנושא; הרבניות גייסו את הרבנים והתחילה עבודת הפורום, עבודה שבבסיסה ניצבה הדרישה לשותפות שוויונית בין המינים.

הישיבה הראשונה התקיימה בחודש ספטמבר 2003. עו"ד ריקי שפירא יזמה את כתיבת הקוד האתי המחייב את משתתפי ומשתתפות הפורום לטפל באופן ראוי ושקוף בכל תלונה, ללא טיוח והשתקה. נוסח גם תקנון למוסדות חינוך ולמקומות עבודה דתיים, אשר מכיל את החוק למניעת הטרדה מינית בסגנון מותאם למגזר הדתי. במהלך כשנתיים הוכשר הפורום על ידי נשות ואנשי מקצוע בתחום הפגיעה המינית. גובש ניסוחו של הקוד האתי, ונקבע אופן פעולת המזכירות וההרכבים בפניהם מתבררות התלונות, לאחר שנתיים החל הפורום לקבל תלונות. הפורום מתמקד במקרים שמסיבות שונות אי-אפשר להעביר לטיפול המשטרה. בסופו של תהליך ארוך ומתיש ישבו איתנו מאז 2004 אותם רבנים ששנתיים לפני כן נלחמו נגדנו ונגד מתלוננים/ות מלחמת חורמה. היה בכך שינוי דרמטי. השינוי הזה נחשף לעין הציבור בשנה האחרונה כאשר רבני פורום תקנה יצאו לפתע בקריאה פומבית להימנע מקשר עם הרב מוטי אלון החשוד בהטרדה מינית של תלמידיו.

מאז שקם הפורום הוא קיבל עשרות תלונות וטיפל בהן, בדרך כלל באופן משביע רצון. אך עדיין ארוכה הדרך. לאחרונה התברר כי לעתים עדיין קשה לחברי הפורום לצאת באופן נחרץ נגד עמיתים אשר נגדם מועלים חשדות או מוגשות תלונות, והם מנסים להסתיר זאת. יתר על כן, גם בתוך הפורום רבנים לא תמיד שיתפו את מרבית הנשים, ופעלו בניגוד לנורמות שהוסכמו. התברר כי עדיין בשעת מבחן, כאשר שוב יש צורך להתייצב מול רב מפורסם, הנורמות הדמוקרטיות של שוויון, שקיפות והגנה על זכויות המתלוננים, קיבלו מקום משני מול הצורך להגן על שמו הטוב של הרב בו דובר, ולנוכח הרצון למנוע פרסום פרשה עגומה זו. רק בגלל סירובו של הרב לקבל על עצמו את ההגבלות שהטיל עליו הפורום, ובשל חשש מפרסום בתקשורת של הכישלון לרסנו ולמנוע את פגיעותיו, יצא הפורום בקריאה לציבור להישמר ולשמור על הנערים מלבוא עמו במגע; בכך נחשפה פעולתו של הפורום לעין כל.

החברה הדתית עשתה כברת דרך ארוכה בפריצת השתיקה וההשתקה בנושא ההטרדות המיניות. השיח התקשורתי הגלוי מאפשר כיום להעביר סדנאות להעצמת נערות ולמניעת אלימות במסגרות החינוך, לקיים שיח פתוח יותר לגבי התופעה של בעלי סמכות רוחנית המנצלים את מעמדם. לאחרונה רשם ארגון קולך הישג נוסף כאשר ביוני 2010 הכנסת תיקנה את החוק למניעת הטרדה מינית והחילה אותו גם על בעלי סמכות רוחנית, כבעלי מרות שפגיעתם נחשבת עבירה פלילית של ניצול מיני, וזאת, גם אם המותקף - התלמיד או החסיד - אינו קטין.

מקורות

ענת גור (2004) טיפול פמיניסטי בנפגעות גילוי עריות. הרצאה ביום עיון: אני, את, אנחנו - טיפול פמיניסטי בנפגעות גילוי עריות, 25.11.2004. מתוך האתר:  http://www.anima-clinic.com/contents_page.asp?lang=1&aid=28

דרשוביץ, א. מ. (2003) על האונס ועל העונש - מעשה שכם; פרשת וישלח. בתוך: משפט עברי. משרד המשפטים - המחלקה למשפט עברי. תשס"ג, גיליון 100.

הרמן, ג'. (1995) טראומה והחלמה. תל-אביב: הוצאת עם עובד - אופקים. תשנ"ה: 19- 33.

סבירסקי, ב. (1984) על חיי הנשים בישראל. הוצאת המין השני.

Brooks Thistlethwaite, S. (1985) Every Two Minutes: Battered Women
and Feminist Interpretation. In: Russel, L. M. (ed.) Feminist
Interpretatation of the bible
. The Westminster Press, 1985: 96-107.

Card, C. (1991) Rape as a terrorist institution. In: Frey, R. G. and
Morris, C. W. (eds.) Violence, terrorism, and justice, Cambridge
University Press, 1991.



(1) ערב אפק בנושא זה נערך ב-17 ביוני 2010.

(2) בתהליך הדיסוציאציה נוצר נתק או הפרדה בין חוויות או התנהגויות מסוימות של האדם לבין שאר  החלקים המודעים של הנפש (זכרונות, מחשבות, רגשות, פעולות, תחושת הזהות העצמית). דיסוציאציה מתקיימת לעתים קרובות כסימפטום בהפרעות נפשיות שלעתים הן תגובתיות, ותוארו בעבר כחלק מהיסטריה. מצבים דיסוציאטיביים אופייניים מאוד להפרעת דחק פוסט-טראומטית או לתגובה החריפה לדחק, המוכרת כ'הלם'.

(3) הארץ 10.11.1999.

(4) קלמן ליבסקינד, "יצר הרע", מעריב 1.11.2002. 

(5) הארץ  18.04.2003.

 
צור קשר מהיר
שם
טלפון
מייל